חנוכה.
אליה בבית שבוע שלם, זה לא עניין פשוט.
היו רגעים קסומים, כשהדליק את החנוכייה שהכין בעצמו מעץ הזית, וכשהיה איתנו בארוחות מפנקות סביב השולחן אחרי ההדלקות.
היה ערב אחד לאור הנרות, פתאום הגיעו לסלון ג'מבה, חליל וגיטרה. יהודית על הקצב, דוד עם החליל, מאלתר מופלא, ואני עם הגיטרה שכבר שכחתי שיודעת לנגן עליה. 40 דקות יושבים ומנגנים ביחד. היה חלום. דוד בוחר שירים ואנחנו מנגנים.
בסוף הוא אומר: "בא לי שיר, אבל אני לא רוצה שאמא תבכה…"
– "נו, איזה שיר? לבכות זה כיף…"
"וזכני לגדל…". הוא עם הקוקו, והכיפה שאון אוף.
ניגַנו, והלב התמלא באור.
היו רגעים מאתגרים עם אליה בשבוע הזה. ערב אחד חזר מסטול, עשה 'לחיים' עם חברים.
כמה שזה מוזר לראות את הילד שלך ככה. צחוקים צחוקים, אבל לא נעים.
בבוקר קם מאוחר, מבקש סלט, אוכל, ויושב על המסך.
מנסים להלך בין הטיפות, לתקוע חיבוק איפה שאפשר, נשיקה על המצח, וכמובן הרבה סלט קצוץ כמו שאוהב.
מנסים לזכור שזה חסד שהוא בבית ולא מתגלגל ברחובות.
אבל בשבת הכל נשרף.
האמת שהתחיל ממש בטוב. בליל שבת פגשתי אותו כשחזרתי מהתפילה, חיבוק וצ'פחה, ופתאום יצא ממני דיבור כזה: "הלוואי והייתי לכמה דקות זבוב במוח שלך. מתה לדעת איך אתה עובד, איך המוח שלך מתרגם דברים, איך אתה חושב, איך אתה רואה, חווה את העולם…"
הוא מסתכל עליי ואומר לי: "אמא מה עובר?"
ואני עונה: "פשוט הייתי יכולה להבין אותך, אני כל כך רוצה…"
ואז הוא שולף: "אני לא מבין את עצמי בגרוש, אז איך את רוצה להבין?"
וואלה, רגע של גילוי מרעיש עבורי. רגע של קירבה.
אבל כמה דקות אחר כך, בסעודה, זה כבר הגיע לשיא: המילים הלא יפות והמכות לאחים הקטנים כבר הציתו את האיש שלי וגם את יהודית. צעקות התעופפו, הטחות קשות. וואי, קשוח, וכואב.
אז הוא יצא מהבית. יודעת שבחוץ מחכים לו כל אלו שאני לא רוצה שיפגוש. יודעת ששם, על כל מילה מגעילה וכאפה שייתן למישהו, הוא יקבל עוד נקודות זכות. מחכה לו שם אהבה זמינה, גלויה ומסוכנת.
רואה את החבר'ה האלו עם המבט בעיניים שלהם, מבט חשוך. רואה איך החושך מחלחל בעיניים של הבן שלי.
נשרפת.
חזר במוצ"ש, נכנס להתקלח. ברקע שם בוקסה עם ווליום מטורף של שירים הזויים. (למרות שאני דופקת על הדלת ומבקש ממנו שיכבה – מוזיקה כזו ברחבי הבית זה קו אדום שלי – אני נענית בהתעלמות).
לקח את הפלאפון, אמר שיוצא ולא חוזר, והלך.
במוח שלי מתפוצצות מיליון שאלות:
למה? למה? ריבונו של עולם, למה?
בכללי, בתקופה הזו, יש בי הצפה של שאלות. שאלות כאלה שמבעבעות, כועסות, מאיימות לבלוע.
מזל שאני חברה טובה של השם יתברך, חברות ארוכת שנים, שעברה הרבה משברים. אולי בזכות זה מותר לי לשאול. אולי פשוט חייבת, כי אין לי ברירה.
למה, השם יתברך? בשביל מה זה טוב?
למה בראת בעולמך אנשים עם אש שכזו, ששורפת אותם, שגורמת להם להתנהג כל כך מוזר, כל כך מסוכן?
ואם אתה הוא זה שבורא את הטבעים הללו ואז בוחר בטובים, בנקיים, אז מה הקטע?
מה אשמתם של אלו שנבראו אחרת? אלו שנבראו עם המון אדום, בכל מקום?
מה החוכמה לבחור בטובים, ביושבי האוהלים, באלו שלא התאמצו וקיבלו את זה במתנה בגֶנים? במשפחות האצולה שזורם להם בוורידים דם של צדיקים?
זה אתה שבראת אותו ככה, אני רואה את זה על הבן שלי.
זה חזק ממנו הרעש הזה, הבלגאן.
חברה טובה ומופלאה אמרה לי בגינה שזה זן נשמות יותר גבוהות מהרגיל, לא מסתפקות במועט, מחפשות יהלומים נדירים שטמונים עמוק עמוק בבורות אפלים.
והשאלות רק ימשיכו לבעור:
למה, למה השם יתברך? למה טמנת יהלומים יקרים דווקא בגיאיות צלמוות? לא יכולת לתלות אותם על עצים ירקרקים? ולמה נידבת את הילדים שלי להיות המיוחדים הללו שלא מסתפקים בטוב הנגלה, שיורדים למטה מטה בחושך הנורא בחיפוש אחרי אוצרות אבודים?
יחד עם הגל הנורא ששוטף אותי מכל שאלות ה'למה', מגיעה מחשבה: אולי הגיע הזמן להפסיק עם כל התפילות על הילדים, שכבר שנים שגורות על לשוני?
בכל היריון אני בוחרת פרק תהילים שמרגיש לי קשור לוולד שמתרקם בפנים, ואומרת אותו מההיריון ועד בכלל. שמונה ילדים – שמונה מזמורי תהילים, כל יום. וגם תפילת השל"ה, שכבר הפכה עם השנים להיות חלק בלתי נפרד מהיום שלי.
בשביל מה כל התפילות הללו אם אלו התוצאות? כאלו זפטות, זה שכרן?!
בעוד מילים אלו דוקרות את מחשבותיי, אני נזכרת שחברה טובה שלי, מבוגרת ממני, סיפרה שהייתה בחתונה של נערה ששתינו מכירות. שנים קשות עברו עליה. התרחקה המון, זרקה הרבה. והיא מספרת לי שנערה מיוחדת ונפלאה זו, בחתונתה – לא להאמין – נראתה זוהרת, מוארת, בשמלה צנועה ויפהפייה, אור בעיניה. ולמחרת החתונה, מטפחת עטפה את שערותיה (שידעו שנים של גלח בתקופות הקשות).
ואם הכלה לחשה בחתונה לחברתי: זוהי חתונה של קיבול תפילות, קיבול תפילות.
נושמת עמוק, לתוך השאלות, הסיפורים, התובנות.
מחליטה להמשיך. פשוט להמשיך.
להמשיך להלך בחושך וללחוש "לא אירא רע, כי אתה עמדי".
עמדי, ועם ילדיי.
להמשיך – כמו שכתבה כל כך יפה חנה כהן אלורו – להיות בצל האמונה. אף על פי שיש צל, אנחנו באמונה.
להמשיך יחד איתך.
אני נזכרת שאנחנו בערב שבת קודש, ערב הגאולה הגדולה, וכבר סיפרו לנו שזה בדיוק התיקון הגדול, שייעשה לפני בוא יום ה' הגדול והנורא.
זהו תפקידו של אליהו הנביא באותן דקות לחוצות:
"הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום השם הגדול והנורא –
והשיב לב אבות על בנים. לב אבות על בנים. לב אבות על בנים…
ולב בנים על אבותם".
אליה חזר אחרי כמה שעות.
מחויך, רגוע.
חיבוק אמיץ לפני השינה, מאבא, מאמא.
