לאחר שלמדנו בשבועות האחרונים על דרגות שונות של אהבת ה', נסיים השבוע את הסדרה בלימוד התבוננות של אהבה ישימה וזמינה.
שלמה המלך אומר: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט). חוק־טבע נפשי זה אומר שהלבבות שלנו משקפים זה את זה כמראה. אותם הפנים שתראה למים צלולים ישתקפו אליך בחזרה, ואותם רגשי לב שתפנה אל זולתך, יופנו אליך בחזרה. אם תאהב – הוא יאהב אותך, ואם אתה לא סובל אותו – הוא ירגיש את זה ולא יוכל להגיב אחרת. זאת נבואה שמגשימה את עצמה.
אם לא נתבונן באהבת ה' אותנו ולא ניתן לה מקום, הלב שלנו לא יזהה אותה ולא יגיב אליה. אך אם נשים לב לאמת הפשוטה הזאת – לא נצטרך לעבוד על האהבה ולייצר אותה בצורה מלאכותית. נאהב את ה' בצורה בלתי נשלטת, ולא נוכל להרגיש אחרת!
מיליון זה כלום
גם תינוק שמחייך אליך בסופר עושה לך טוב, וקולגה לעבודה שמעריך אותך עושה לך עוד יותר טוב. אבל אם דמות מוערצת זורקת לך מחמאה – אתה בעננים.
אם מישהו עוזר לך בקטנה – אתה מכיר לו טובה שתי דקות, אם מישהו עוזר לך בגדול – תזכור את זה למשך זמן ארוך יותר, אבל אם מישהו הרים אותך מאשפתות והציל לך את החיים – תזכור את זה לעד.
אם מישהו נפגש איתך בביתו ולא במקום נייטרלי – זה עושה משהו. ואם מישהו מגלה לך סיפור אישי שלו – זה מקרב ביניכם, לא תוכל להישאר אדיש. אבל אם מישהו מזמין אותך הישר אל תוך הלב שלו, הכי עמוק פנימה – נוצר ביניכם דבק מגע. לא תוכל להיפרד ממנו.
כל שנותר לנו זה לשים לב מי הוא זה שאוהב אותנו, עד היכן הוא מוכן לרדת למעננו ולאן הוא מכניס אותנו: ה' הוא האין־סוף! מיליון מלאכים הם כלום לידו. כדור הארץ הוא פחות מגרגר אבק בשבילו. הוא עשיר מכל העשירים, חכם מכל החכמים, פסיכולוג מכל הפסיכולוגים, וקדוש מכל הקדושים.
לא לקפה ולא לחצר
ולאן האין־סוף האדיר הזה מוכן לרדת? עד למקומות המטונפים ביותר. את כלל ישראל הוא גאל ממצרים "ערוות הארץ", וגם כל אחד מאיתנו נשאר מחובר אליו, ולא משנה עד כמה חלילה נפלנו. לא נבראה הטומאה שתצליח לנתק לחלוטין יהודי מאלוקיו. בכל מקום שאחד מהבנים והבנות שלו נתקע, לכל התהומות שהתרסקנו אליהם – הוא מגיע. מגיע ממש, ומחבק ולא מואס בנו לעולם.
ולאן הוא לוקח אותנו? לא לבית קפה ולא לחצר הארמון – הקדוש ברוך הוא לוקח כל יהודי אל קודש הקודשים! את התורה והמצוות הוא נתן רק לנו, המלאכים נותרים מאחור, השרפים וחיות הקודש לא יכולים לדמיין את עצמם מניחים תפילין או מדליקים נרות שבת – רק אנחנו! רק אנחנו מוזמנים ויכולים להידבק בחכמתו, ברצונו ובעצמותו של ה' יתברך. ולמה הוא עושה את זה? בגלל שהוא מאוהב בנו, בכל אחד מאיתנו אהבה אין קץ.
בחודש אלול אהבה זו דומיננטית במיוחד. המלך מתפנה מכל עיסוקיו ויוצא אל השדה – אל מקומות החולין שלנו. הוא מחייך ואוהב, ובמקום לתת לנו להמתין בתור בכניסה לארמון, הוא פשוט מפתיע ומגיע עד אלינו.
"משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת ולהקביל פניו. והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם" (האדמו"ר הזקן על חודש אלול, ליקוטי תורה פרשת ראה). תעצמו את העיניים לרגע ותדמיינו – אהבה.
על פי התניא פרק מ"ו
