מי אתה באמת?
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ
בְּחֻקֹּתַי – לשון חקיקה. כי שני מיני אותיות הם: אותיות הכתב ואותיות החקיקה. כתב, כדרך שהסופר כותב על הקלף; וחקיקה, כדרך שהסתת חוקק באבן. מה בין כתיבה לחקיקה? שהכתיבה אינה מגוף הקלף עצמו, אלא הדיו מציאות לעצמה והקלף מציאות לעצמה, ואינם מתאחדים. לא כן החקיקה, שאותיותיה נפסלות בגוף האבן עצמה, מיניה וביה. כך, מיהם הזוכים לכל הייעודים האמורים בפרשה בשכרה של תורה? אלו אשר בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, שתורתם אינה בבחינת תוספת למציאותם אלא כל מציאותם תורה. [ליקוטי שיחות]
צא מזה!
וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ
יָשָׁן – היינו מעשים שהאדם כבר מתחיל להתייאש מהם, ונוֹשָׁן – היינו מעשים שכבר נואש מהם מזה זמן וזמנים. והנה הקב"ה מבטיח לו לאדם שעוד תגיע אליו הנאה מאלו המעשים, כי הוא יתברך ירפא אותם ויתנם לטובה. וכיצד? על ידי וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ, היינו שיקבל על עצמו מכאן ולהבא לכלכל כל דבריו במשפט ושלא יעבור רצון השם יתברך, ואל יפנה לפיתוי היצר הרע, האומר לו: "חטא, והשם יתברך ימחול לך". [מי השילוח]
מי חיפש גשמיות?!
וְנָתַתִּי גִשְׁמשכֶם בְּעִתָּם
טובות מופלאות צופנת התורה להולכים בדרכיה, והן אמורות בראש פרשתנו: גשמים בעתם, יבול הארץ, פרי העץ, שלום וביטחון. אמנם פלא הוא שכל השכר הזה ניתן במטבע גשמי, בעוד לומדי התורה נכספים, מן הסתם, לשכר רוחני הרבה יותר ממה שהם מתאווים לשכר חומרי. ישנם אמנם קטני הדעת, העוסקים בתורה בתחילה שלא לשמה, ועבורם מהוות הטובות הגשמיות מניע בעל ערך, אך התורה אינה עוסקת בהם אלא דווקא בגדולי הדעת, כדברי חז"ל: "בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ – שתהיו עמלים בתורה"; עמל המביא לכך שיהיו דברי תורה ומצוותיה חקוקים בלבו של הלומד ובכל מהותו. מה עניינן של טובות גשמיות אצל בני מעלה אלו? על כך יש להשיב: שכר רוחני בלבד, שהוא תוצאה טבעית של לימוד התורה, אינו שכר הולם עבור מי שדברי תורה הם כל מציאותו. אדם כזה מוכרח להתברך בכל ענייניו, גשמיות כרוחניות, כדי להודיע כמה רבה ברכתה של תורה לעמליה. [ליקוטי שיחות]
השכינה ממושכנת
וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם
זו מתנה היא מאתו יתברך לבניו ועבדיו, להשרות שכינתו עמם בגלותם, "ובכל צרתם לו צר" כביכול. ולשון מִשְׁכָּנִי הוא לשון משכון ועירבון, שהשכינה ממושכנת לנו עד עת קץ, אשר יקבץ נידחינו ויפדה אותנו עִמו, כביכול. [מאור ושמש]
לא ייפול לבו
אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם
בכל אחד ואחד מישראל, גם אם הוא נתון בשפל המדרגה במידות ותאוות רעות ומוחו קטן מלהשיג בגדולת ה', יש בחינת אלוקות ודבר ה' השוכן בתוכו. וכמו שכתוב: וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם, ופירש בזוהר על דרך משל כאדם שנותן משכון לחברו, שהמשכון אינו מרצונו הטוב אלא בהכרח, שכך אמרו רבותינו ז"ל: "גלו לאדום – שכינה עמהם". וכך הוא בכל אדם, שגם אם ידע בנפשו שמקומו בתחתית המדרגה מכל מקום לא ייפול לבו בקרבו לאמור אבדה תקוותי, כי האמת אינו כן. שאפילו בגלות שכינה עמהם, והיא הנותנת לו חיות אלוקית אפילו בעודו עובר על רצונו יתברך, שיוכל לקבוע במוחו ומחשבתו עניין אמונת אחדותו יתברך האמיתית. וזהו אֲנִי הוי"ה אֱלֹהֵיכֶם, כי הוי"ה הוא בחינת היה הווה ויהיה, בכל זמן, ו"אני הוי"ה לא שניתי", בכל מצב, ועל כן יכול להיות שורה וקבוע במוחו להיות לו לאלקים. [ליקוטי תורה]
שמירת הברית
וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת
להבין מה שנאמרו הברכות בלשון עבר – "ונתתי גשמיכם", "ונתנה הארץ". הנה תיבת בְּחֻקֹּתַי רומזת על קדושת הברית, כתרגומו: "בקיימי", שהוא ברית קיימא קדישא. ורומז בזה, שכשמתעוררת נפש בישראל לקבל עליה להיכנס בקדושת הברית, אזי הוא יתברך מסייעו מלמעלה לבוא אל תכלית השלמות, עד שגם כל העבר יתוקן ויהיה הכל בקדושה. וזה שסיים הכתוב וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת, שמילת קוממיות היא גם כן לשון קיימא קדישא, שעל זה מובטח האדם, שהוא יתברך בעצמו יוליכהו בקדושה, שיגיע עד לתכלית השלמות, עד שיהיה קדוש מראש ועד סוף. [תורת אמת]
