לא להתבטל
הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו
אמר רבנו מוהר"י מאלכסנדר ז"ל, שכל זמן שישראל מלובשים בלבוש המיוחד להם ואינם מתערבים בגויים, הרי הם כברייה הניכרת לעצמה, שאפילו באלף אינה בטלה. מה שאין כן אם "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" (תהלים קו), שמתדמים להם להיות כמותם, הרי הם יוצאים מכלל ברייה ובטלים לגביהם. וכן פירש מאמר הכתוב הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו, הצילני כשירצה עשו להיות אחי ולהתחבר אתי, כי אז ח"ו אתבטל לגביו ואתערב עמו. [שיח שרפי קודש]
יבקש בפה
פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים
פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי – ראשי תיבות פיו; אֵם עַל בָּנִים – אֵם רמז למחשבה ובנים רמז למעשים. שכך דרכו של היצר הרע, שתחילה הוא בא וסותם לאדם את פיו מלבקש רחמים, ועל ידי זה משתלט אחר כך על אם ובנים, מחשבותיו ומעשיו. ולעומת זה אמרה התורה "בפיך ובלבבך לַעֲשׂתוֹ" (דברים ל), כי ראשית כל צריך להתחיל הוא מהפה. אם אין לו מוח, אם אין לו לב, אבל בפה יבקש רחמים וישפוך שיחו לפני ה' יתברך, ועל ידי זה יתעורר לבבו, ומזה יבוא גם להיטיב את מעשיו. [בית אברהם, סלונים]
קל וחומר
וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ
וכתב רש"י ש"שכח פכים קטנים וחזר עליהם" לקחתם. ובשם האריז"ל אמרו שצריך כל אדם לידע שכל דבר שנתנו לו מן השמים יש לו שייכות לזה, ועליו להיות נזהר שלא יקלקל ויאבד אותו הדבר. ואמר רבנו בעל חידושי הרי"ם שאם כך בכל דבר, אזי מכל שכן שצריך האדם להיזהר ולהישמר שלא לאבד מעלות טובות שזכה להן בטבעו או ביגיעתו. [שיח שרפי קודש]
לא להתבלבל
עִם לָבָן גַּרְתִּי
כתב רש"י: "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי". עם לבן גרתי, פירוש: שכל העניינים המפורטים בכתוב, וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה, היו אצל יעקב אבינו ע"ה בבחינת גירות, כדבר זה שאינו מעניינו, כי עיקר בית מושבו היה בענייני הנשמה, בלימוד התורה וקיום המצוות. וכפתגם רבנו המגיד ממזריטש: "בבית – שונה הדבר". שבהיות האדם בביתו הוא מקפיד על רהיטיו ומשכבו שיהיו נאים ומתוקנים, אך בדרך הוא מסתפק במועט, והרי אין ביתו של יהודי אלא בנשמתו, חלק אלוק ממעל, שגם בעולם הזה "טהורה היא" כמו שהייתה למעלה, ובכל ענייניו הגשמיים אין הוא מתיישב אלא בדרך עראי, כמנהגו בלכתו בדרך. ומתוך כך, שעם לבן וכל ענייניו "גרתי" בבחינת גירות בלבד, נעשה "ותרי"ג מצוות שמרתי". כי במצב כזה אין הגשמיות מבלבלת את הרוחניות, ואדרבה: היא כלי להמשכת הרוחניות וסופה שמתהפכת אף היא לרוחניות ולקדושה, כמאמר הכתוב: וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר וכו' – לי, לעצמותי, שכל קנייניו הגשמיים של יעקב היו כלים לנשמתו. [הרבי מלובביץ']
