שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת
הנה הנגע צבעו לבן, והוא יפה עוד יותר משאר העור, ורק מבפנים הוא נגע ממאיר. וזה שאמר הכתוב "ונגע לא יקרב באהלך", אהל לשון אור, כמו "בהלו נרו עלי ראשי". פירוש: כי מעשי עבודת ה' מאירים לאדם באור בהיר, אך דווקא בהם עלול ליפול הנגע מצד עצת היצר, המפתה את האדם להתגדל ולהתגאות במעשיו. אבל אם הולך ביראת שמים פשוטה, בלי גדלות, אזי יינקה מכל נגע. כי זה הכלל: מן הארץ אי אפשר ליפול. [ע"פ רבי אברהם מסלונים, בית אברהם, תזריע]
וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת
כי תכלית בריאת האדם לתקן כל מה שפגם בעוונותיו וכל מה שמוטל עליו לתקן מפגם חטא אדם הראשון, שגם נפשו הייתה כלולה בו, ולהעלות כל הניצוצות הקדושים השייכים לנשמתו מבין הקליפות בעבודתו את ה'. ויש שבעוונותיו של אדם יורדים ניצוצי נשמתו חוץ למקומם ונעשים נְגָעִים, ומתלבשים באחד מד' יסודות – דומם, צומח, חי, מדבר – ועומדים להיות לו למכשול ולייסרו. וכשיעשה תשובה יעלה ניצוציו משם וישיבם אל מקומם, ובזאת יירפא הנגע וירווח לו.
ובזה יובן "וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת", כי הבית והנגע שניהם לו וממנו, ובעוונותיו הוא סובל, שניצוצי נשמתו הם הנגעים הנראים בקירות ביתו, שהורידם ממדרגת אדם למדרגת דומם, ובו הדבר תלוי לשוב אל ה' ולהשיבם למקומם. "וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר", לשון המשכה, שהמשיך ניצוצי נשמתו בחזרה אל שורשם; "כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת", אחרי אשר ידעתי שהנגע אשר בביתי לי הוא, בעצמי, בפגם נשמתי. ובזאת יטהר הבית. [ע"פ רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, מצורע, ה]
וְאִם בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן
אין כהן אלא הקב"ה, והוא "בֹּא יָבֹא" אל האדם, בפתע פתאום, בבחינת דילוג וקפיצה, שלא על פי סדר סיבה ומסובב, וכמאמר הנביא: "ופתאום יבֹא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים". כי ימי חיי אדם שבעים שנה, והפועלים עצלים והמלאכה מרובה, ועבודת האדם בכל תפילותיו ופעולותיו אין די בה להמשיך על ידה שיתגלה אליו ה' יתברך להזדווג ולהתייחד עמו. ועל כן "פתאום יבֹא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים", שלא מצד מעשיכם תהיה הישועה, רק מצד ה' יתברך, באורח דילוג וקפיצה. כי בעת הראוי לגאולה עתיד הוא יתברך להגדיל בחסדו את האור המאיר ובא על ידי פעולת האדם, ואזי נזכה לזיווג ולייחוד האמיתיים. [ע"פ רבי יעקב ליינר מאיז'ביצא, בית יעקב, מצורע, כח]
תּוֹרַת הַמְּצֹרָע
מצורע הוא מוציא רע. ופירושו הוא כך: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע", היינו שבעת עסק התורה תהיה מגמת האדם תמיד להתלמד מן הלימוד איך להוציא הרע מאתו. וזהו גם כן הניסיון, אם אחר לימודו לא נתרחק מתאוות רעות, רחמנא ליצלן, ולא הוציא הרע מאתו, ידע שלימודו לא נחשב לכלום, כי לא למד מהלימוד כלום. אבל אם אחר הלימוד הוציא הרע מאתו, ונתרחק מתאוות רעות אשר היה מורגל בהם עד כה, ונתרחב לבו לעבודת השם יתברך בשמחה – אז בוודאי לימודו לימוד נכון. [ע"פ רבי אהרן פרלוב מקרלין, בית אהרן, מצורע]
וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב
פירש רש"י: "עץ ארז – שנתגאה, ואזוב – שישפיל עצמו". ומאחר שבא לכפר על נפשו, מדוע יביא עץ ארז המזכיר את עוונו? אך כי השפלות צריכה להיות על ידי זה עצמו, שנתגאה. שצריך האדם לידע שאף שהוא מה שהוא – במעלה, בכוח ובכישרון – הנה אם נדמה לו שיש לו במה להתגאות, הרי הוא שפל כתולעת ממש. כי כשחסר לו שאינו יודע שהכול ממנו יתברך, אזי הכול הבל. ולאידך גיסא, כשיהיה האדם שפל בעיני עצמו, אזי יהיה גבוה. כי בוודאי אין כוונת ה' יתברך שיהיה האדם עניו על ידי דמיון שקר, שאינו כלום, אלא שידע היטב שכל מה שיש בו הוא מחיות ה' יתברך. וזה סוד "מגביה שפלים", ששאל ר' בונים מפשיסחא זצ"ל: מפני מה הקב"ה משפיל גאים, ולאחר מכן מגביהם? והשיב: כדי שגם כאשר יוגבה האדם, יהיה שפל בעיניו. [ע"פ רבי יהודה לייב אלתר מגור, שפת אמת, תזריע תרל"א]
