הדרך ללקיחת אחריות על חיי ולהיות "המטפל של עצמי" היא להיות נוכח ביום, בשעה וברגע בו אני נמצא – "היום אם בקולות תשמעו". דחיית השינוי המיוחל בחיי היא דחייה עצמית. קבלה עצמית היא קבלה של הרגע הזה וקבלה של תפקידי כמנהיג חיי
הנושא עליו נדבר היום הוא לקיחת אחריות. המשמעות של לקיחת אחריות בעולם הטיפול היא לקבל כלים ולהתחיל תהליך, שבו אני המטפל העיקרי שלי. כמבוא להבנת העניין אסביר נקודה מרכזית בכל תהליך של שינוי: להיעזר מבחוץ במטפלים זהו דבר מבורך. אבל תועלת מכך יכולה להגיע רק כשאני הוא המטפל הראשי. זאת אומרת שאני לוקח אחריות על ההחלמה שלי. לא במובן של אֶגוֹ, לא במובן של התפארות, וגם לא במובן שהתוצאות על מה שיהיה נמצאות בהכרח בידיים שלי. אלא במובן של מאמר חז"ל "אם אין אני לי – מי לי?". כשאדם מבין שאם הוא לא ייקח אחריות על חייו, אף אחד לא יעשה זאת, אז כל עזרה שהוא מקבל מבחוץ הופכת להרבה יותר אפקטיבית. מטפלים רואים את ההבדל בין מטופל שרוצה להישען ולהיסמך על המטפל, לבין מטופל שרואה במטפל מקור השראה. הוא יאזין לעצות ולהדרכה של המטפל, אבל יעשה זאת ממקום נפשי של החלטה לצאת לדרך.
הדברים אמורים גם כלפי עצמנו: היכולת להחליט לצאת לדרך חדשה, של ריפוי, היא המפתח לתהליך השינוי. אני רוצה להסביר משהו על המושג ריפוי, שאנחנו מרבים להשתמש בו: יש בארכיאולוגיה תת מקצוע שנקרא רַפָאוּת חרסים. לפעמים מוצאים איזו חתיכת כד ומשחזרים ממנה את הכד שהיה. יש מי שהתפקיד שלו הוא לשחזר את כל החלקים החסרים ולהביא אותם לאותה שלימות ראשונית, כמו שהיה נראה הכד לכתחילה. זאת אומרת שהריפוי הוא השבת הדבר לשלימותו הראשונית, ולכן אנחנו משתמשים בביטוי של ריפוי, לגבי כלים שנשברו. כתוב למשל אצל אליהו הנביא שהוא ריפא את מזבח ה' ההרוס בכרמל. הביטוי ריפוי מתייחס לדבר שהתפרק ומשיבים אותו מחדש למצבו הקדום. ריפוי עצמי זה להשיב את הנפש למצבה הקדום, השלם.
המפתח לאותו ריפוי, לאותה קבלת תועלת כשאנו נעזרים באנשים מבחוץ, היא ההבנה שאני לוקח אחריות על הדרך בה אני בוחר לצעוד. אנחנו יודעים מניסיון, גם של עצמנו וגם של אחרים, שהשינוי לא יכול לקרות רק מכח המטפל, כי אין לו את הכוח לעשות את הבחירה היסודית.


מי האיש – מי לוקח אחריות?
לבחירה הזו אנו נותנים את הכותרת "מי האיש"? ועכשיו ניכנס למספר תחנות בתהליך הריפוי, שנציין אותן סביב הפסוק "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב".
הקטע הראשון הוא השאלה "מי האיש"? שזו בעצם שאלה מי מוכן לקחת אחריות על החיים שלו. בלשון חז"ל "איש" זו מדרגה. יש כמה מדרגות שמתארות את ההתפתחות האנושית, יש "בריה", יש "אנוש", יש "אדם", ויש "איש". זו מדרגה מסוימת שמתוארת בפסוק בשאלה: מי האיש? מי מוכן לקחת אחריות על חייו שלו ולהיות איש?
בתוך המילה 'אחריות' יש גם את המילה אַחָרַי וגם את המילה חירות. לקיחת אחריות על החיים שלנו זה ענין שמתחדש בכל יום. זה לא ענין חד פעמי, אלא ענין שצריכים לחדש אותו כל יום מחדש, לקחת כל יום מחדש אחריות על חיי.
כשאנחנו נשאלים את השאלה הזו – מי האיש? – זה בדרך כלל אחרי הרבה שנים, שחיכינו שהשינוי יבקע מבחוץ, שיבוא רב גדול, מנהיג דגול, מטפל מדהים, מישהו שיבוא וישנה את חיי, וזה לא קרה. השנים חלפו, הימים עברו, והשאלה שמהדהדת היא האם אני מוכן להנהיג את חיי. אין הכוונה שאני מזלזל בקבלת עזרה, אלא שכל עזרה חיצונית תוכל לחול רק אחרי שאעבור קודם את שלב לקיחת האחריות על חיי. ואז, אחרי שאתן בה אמון היא תהיה אפקטיבית ורבת תוצאות.


חפץ חיים – היזכרות ברצונות שמשרתים חיים
ברגע שבחרנו להנהיג את חיינו השלב הבא הוא "החפץ חיים". חֳפֶץ זה בעצם היזכרות ברצונות, להיזכר מה יקר לי, מה משמעותי וחשוב לי. במשחק מילים על חפץ וחפצים אפשר לומר שכשאדם לא נמצא בקשר עם הרצונות הפנימיים שלו, אז הוא מוצא את חפציו בחפצים אחרים, כמו קניות וכדומה. הנקודה היא שכשאין לי קשר עם נקודת הרצון שלי, הנקודה הפנימית, אז אני מחפש חיים בחוץ, בדברים שלא קשורים במהות.
בתוך המילה 'רצון' יש גם משחק מילים ובאותן אותיות אפשר להרכיב מחדש את המילים הבאות: נוצר, אוצר, צינור. כשאני רוצה דבר מה שיקר לליבי, כך בעצם נוצר הדבר, הוא מתחיל להתהוות, נוצר רצון. הדבר שבו אני מעוניין נמצא באיזה מקום בעולם הרוחני, והצינור מחבר בין המקום שבו נמצא השפע – האוצר – לבין המקום בו הוא נצרך. כמו צינור שמחבר בין הברז שבמרחק מהעץ לבין העץ שבגינה. זאת אומרת הרצון יוצר ברוחניות צינור, הוא מחבר אותי אל הדבר היכן שהוא נמצא בעולמות הרוחניים עד שהוא יופיע במציאות הגשמית. עכשיו עלינו לכוון את הרצון לדברים מהותיים. אחד הדברים שקרו בילדותנו, הוא שאיבדנו את הקשר עם הרצון המהותי שלנו. ככל שאדם עבר דחייה או דיכוי אז הוא איבד את הקשר לרצון המהותי שלו. הוא רוצה כל מיני דברים, אבל אלו לא הדברים שנוגעים בנימי נפשו.
למה אנחנו מדברים על רצון? בהתחלה שאלנו מי מוכן לקחת אחריות על חייו. השלב הבא הוא להיזכר ברצונות, לכתוב אותם, להגות בהם, להתפלל עליהם, ואז לראות אלו רצונות הגיעו למלא חסך, ואלו קשורים לתיקון שלי בעולם. זאת אומרת שהעבודה עם הרצון –
"החפץ חיים" – היא רק אחרי ההחלטה לקחת אחריות על החיים, ההחלטה שאני המנהיג של חיי. חז"ל לימדו אותנו "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", במקום בו עד עכשיו כל כך רצית שיבוא אדם חיצוני ויעשה את העבודה בשבילך, אתה לוקח אחריות, ולכן השלב הבא הוא ההיזכרות ברצונות. ההיזכרות ברצונות זהו אינו אירוע חד פעמי שמתחיל ונגמר, אלא להזין כל הזמן את הזרעים העדינים שבנפשי, שלא קיבלו מקום ולא קיבלו טל של תחיה הרבה שנים, והם נשכחו ולא היה מי שיקשיב להם.


אוהב ימים – "היום"
אם בקולו תשמעו

השלב השלישי הוא לצמצם, "רק להיום" כמו שאומרים בתוכנית של שנים־עשר הצעדים. ברגע שאני עובר את השלב השני של החפץ חיים – שזה השלב של הבנת הרצונות שהם משרתים חיים במובן הגבוה – השלב הבא הוא "אוהב ימים".
רבי נחמן מלמד את הנקודה הזו לפי התורה "היום אם בקולו תשמעו", שבה הוא מדבר על ההתמקדות ביום הנוכחי. הוא אומר "זה כלל גדול בעבודת ה' שלא ישים לנגד עיניו, כי אם את אותו היום, הן בעסק פרנסה והצטרכותו צריך שלא יחשוב ביום חברו כמובא בספרים" (ליקוטי מוהר"ן רע"ב).
"עבודת ה'", כפי שאני מפרש את מה שרבי נחמן מתכוון בביטוי זה כאן, זה לקחת אחריות על חיי. רבי נחמן ממשיך שם בתורה ואומר שאם אנחנו רוצים שינוי אבל לא מתמקדים ביום שלפנינו "נדמה לו להאדם כאילו הוא משא כבד". אם מזמינים סבל לתת הצעת מחיר והוא רואה שזה למעלה מהכוחות שלו, הוא יכול להגיד 'אני לא יכול' ולוותר על העבודה. ככה אומר כאן רבי נחמן "כשרוצים להיכנס בעבודת ה'"
– לקחת אחריות על חיינו, "נדמה לו להאדם כאילו הוא משא כבד", ואז מה המסקנה? שהוא לא יכול להיכנס לתהליך הזה, ואז הוא מוותר על ההחלטות הטובות שהוא רוצה בדרך החדשה.
זאת אומרת יש כאן תרגיל מחשבתי, להגיד לבן אדם "רק להיום", ובמימד מסוים זה לא רק תרגיל פסיכולוגי, אלא באמת יש רק את היום.
מה ההיפך ממשא כבד? משא קל. אבל כאן רבי נחמן אומר "לא יהיה לו למשא כלל". זאת אומרת שהכובד הרוחני והנפשי מתעצם כשהמחשבה שלי יוצאת מהתיחום של היום הנוכחי, אז זה נהיה משא כבד. אם אני מבין את עומק השהות ביום הנוכחי, היום הנוכחי נושא אותי, כמו שארון הברית היה נושא את נושאיו.
אם התודעה שלי יוצאת מגבולות היום הנוכחי, השינוי הופך לכבד, וזה קורה לכולנו בגלל מה שעברנו – כל הפריצה של הפחדים והדאגות היא בגלל דברים שעברנו. אבל ככל שאתאמן על האמת הרוחנית הזו, של היום הנוכחי, "שיחשוב שיש לו רק אותו היום", המחשבה שהשינוי או היציאה מהדפוסים שכל כך היו חזקים אצלנו היא רק להיום, זה כבר יותר נסבל. לא במובן של לעשות הכל ביום אחד – אלא שעצם המחשבה שהשינוי צריך להימשך עכשיו כל יום זה בלתי נסבל עבורנו.
זה גם לא ענין של לא לדאוג לעתיד. מצד אחד הפתיחה הייתה "מי האיש?" מי מוכן לקחת אחריות על חיי. זו כותרת גדולה. עכשיו אנחנו פורטים את זה לתרגילים, תרגיל הרצון, תרגיל שנקרא "היום", לעשות מחזור שנתי ולהתמקד ביום הנוכחי.
התרגילים הבאים – בשבוע הבא

מתוך שיעור שנמסר בבית הספר 'פנימה' לתורת הנפש
ופסיכולוגיה יהודית

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן