"מי האיש" – מי מוכן לקחת אחריות על חייו ולהיות המטפל של עצמו?
"החפץ חיים" – הנזכר בחפציו, ברצונותיו, בחלומותיו. חוזר לרצות את מה שפעם רצה, לפני ששכח או התייאש.
"אוהב ימים" – אוהב ומתמקד בהיום. עושה שינויים בחיים 'רק להיום'.
הילד נחסם ונולד ריצוי
בילדות היה לנו רצון. רצון ילדותי אמנם אינו מבורר אבל הוא אותנטי. לפני שליבנו נסגר, היינו בקשר עם האותנטיות שבנו. ברגע שהמקום הזה עבר דיכוי או דחייה הפסקנו להכיר את הצליל האותנטי שלנו. ילד שנחסם נוטש את הציר שלו ומפתח סוג של ריצוי. לא רק במובן של מישהו שנראה כלפי חוץ כל הזמן מֶרצה, אלא יכול להיות אדם שנראה כלפי חוץ אדם עם הרבה ביטחון עצמי אבל מה שמפעיל אותו זו תודעת הריצוי.
אחת ההגדרות לריצוי היא שאדם מוותר על הרצון שלו מפני רצון של מישהו אחר, כדי שהשני ירצה אותו. לכן העניין הזה של חידוש הקשר עם הרצון האותנטי הוא לא שאתה אמור לגלות איזו תמונה מסוימת של רצון ספציפי, אלא לחזור למקום שבו היינו בקשר עם האותנטיות שלנו. הייתה לנו שם איזו כמיהה לפגוש דברים מסוימים. ברגע שילד עבר דחייה מתמשכת, כל מה שקריטי לו הוא שיאהבו אותו, שיִרצו אותו, ואז הוא מפסיק להיות בקשר עם הרצון האותנטי שלו. הוא יעשה מה שהוא מזהה בחושיו שיֶרצה את הסביבה או את ההורים, או את הדמויות החשובות בחייו. לא כל אדם עבר דחייה בחייו, אבל כשמישהו עבר דחייה אז זה שייך אליו. הריצוי הזה מגיע מפחד.
לפעמים העבודה היא להכניס את הסכמת הלב למה שאני כבר עושה, להכניס שם כנוּת, חיות. יש פעמים שבאמת צריכים לעשות מהפכה ולשנות את כל החיים, אבל ברוב הפעמים העבודה היא להכניס את הסכמת הלב והרצון למה שאני עושה ממילא, ולא משנה מה הנסיבות שהובילו אותי לשם. כמו בזוגיות, שלא משנה מה הנסיבות שהובילו לבחירת אותו בן או בת זוג, ההשגחה הובילה אותי למקום הזה, וכעת עליי להכניס לשם את הסכמת הלב. לכן "החפץ חיים" זה ניסיון לקשר יום־יומי, כל יום להקשיב קצת לרצון. לא רק משהו שאתה עובד עליו עכשיו עם מאמן, אלא להכניס את זה בחיים, לנסות לעורר את הצליל הזה. זה מפגש עם עצם החיים.
קודם כל לזהות האם היה בעבר איזה קול שלא נשמע, בלי למהר להגיע לשלב של יישום, כי בעצם אנחנו עדיין לא בתחנה הזו, אלא לחדש את הברית שאני מוכן להיות האיש, המנהיג של חיי, להבין שהגיע הזמן לקחת אחריות על חיי – ואין מישהו מבחוץ שיוכל לקחת אחריות עבורי – ויותר מזה, אם יש מישהו מבחוץ הוא יוכל לעזור לי רק אחרי שאני אקח אחריות על חיי.
המטרה כאן היא לא היישום אלא ההיזכרות, לשמוע את הצליל ואז לבחון אם הרצון הזה שייך או לא. זה מסע אל נקודת חיים רדומה, לשמוע אותה, בתפילה, בכתיבה. מסע בזמן. כל יום מעט. הרצון עוד יקבל את המקום שלו אבל צריכים להיות מחויבים להמשך המהלך. לפעמים יש לשמוע ולהיפרד מהצליל הזה לשלום. יש רצונות שצריכים רק לשמוע את הצליל שלהם – מה היה ברצון שלי ולא קיבל מקום?
לקבל את השינוי – לקבל את עצמי
בתורה ער"ב בלקוטי מוהר"ן, "היום אם בקולו תשמעו", אומר רבי נחמן: "וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום, לאמר מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכוח ראוי וכיוצא בזה". בואו נעמיק במילים: רבי נחמן אומר שלא ידחה את עצמו, כאילו הוא אומר שכשאני דוחה דברים – זו דחייה עצמית. הקושי שגורם לי לדחות הוא לא לעמוד מול הדבר אלא לעמוד מולי.
מה ההיפך מדחייה עצמית? קבלה עצמית. לקבל את היום הנוכחי זה לא פחות מאשר לקבל את עצמי. משמעות מילותיו של רבי נחמן באותה תורה "אין לו לאדם בעולמו כי אם את אותו היום", היא שהדבר היחיד שהוא שלי זהו היום הנוכחי. אם אני נוכח ביום הנוכחי נוצר זיווג ביני לבין ממד הזמן וזה אור שמאיר לנצח. כל יום שהייתי נוכח בו מאיר באור יקרות. ואם אני לא נוכח באותו היום, בגלל כל מיני סיבות ודאגות ופחדים, אז המסקנה היא ש"אין לו לאדם בעולמו" – אין לי כלום חוץ מהיום, וכשאין לי את היום אז באמת אין לי כלום בעולמי. זוהי עבודה של להבין מהו הדבר האמיתי שיש לנו, ולנסות להיות בקשר איתו.
רבי יהושע בן לוי פגש את אליהו הנביא ושאל אותו מתי יבוא המשיח. אמר לו אליהו: "תלך למשיח ותשאל אותו, הוא יושב בשער רומי עם כל המצורעים". שאל רבי יהושע בן לוי את המשיח: "אימתי קאתי מר" (מתי יבוא אדוני)? ענה לו: "היום".
איך מסתיים הסיפור? רבי יהושע בן לוי הולך לאליהו הנביא ומספר לו: "שקורי קא משקר עלי" – המשיח שיקר עליי. אמר לי שיגיע היום אבל לא הגיע. הסביר לו אליהו הנביא: "היום – אם בקולו תשמעו". אפשר להסביר שהמשיח אומר לו – כשתלמדו את סוד הנוכחות, זו גאולה. יש רק זמן אחד שאפשר לשמוע את הקול האלוקי, ומתי הוא? היום! אין אפשרות לתקשר עם האנרגיה האלוקית שלנו, שהיא האנרגיה שלנו, אלא רק עכשיו. האפשרות לשמוע את הקול האלוקי היא רק אם אני מקשיב לקול האלוקי של הרגע הזה. החיות שלך היא רק מהקול האלוקי שנשמע לך עכשיו.
נוכחות זו עבודה, לרכז את המחשבה במשימה שיש לי עכשיו. ברגע שהדאגה מסיטה את הנוכחות מהמשימה שיש לי עכשיו אז אני לא נוכח. המחשבה שלנו כל הזמן בורחת מהעכשיו. זו אחת ההתמודדויות הכי מרכזיות בבואנו לרפא את הנפש.
איך נשמעת דחייה עצמית?
איך נשמעת דחייה עצמית? "מחר אתחיל". בעצם כאן יש הזמנה להיכנס לעולם שלי, כי "אין לו לאדם בעולמו" – בעולם שלו – "כי אם את אותו היום ואותה השעה שעומד בו. כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי".
בספר הזוהר הקדוש נאמר שאין יום שאין בו טוב, כל יום יש בו טוב, אבל יש שומרים שלא נותנים למי שאינו ראוי להיכנס ולפגוש את הטוב הזה. השומרים האלו הם הנחשים והעקרבים שהם בעצם המחשבות, כל הרגשות שלנו, הדאגות, הפחדים והמחשבות הלא מתוקנות, הם הנחשים שלא נותנים להיכנס לטוב של אותו היום.
נאמר שם שכשאדם רוצה להיכנס אל הטוב של היום הנוכחי, אז הטוב של היום הנוכחי כביכול אומר 'תכניסו אותי', כביכול יש לטוב ממשות שרוצה להתקיים והוא מבקש מהאדם שיכניס אותו אל חייו, הטוב מתגעגע אלינו כביכול. אפשר להסביר את זה גם שהקדוש ברוך הוא שהוא הטוב רוצה להיכנס אלינו וכביכול הקדוש ברוך הוא אומר לאדם 'תכניס את הטוב שהופעתי היום אל חייך וכך תכניס אותי'.
שני שערים יש כדי להיכנס אל הטוב שבאותו הרגע: שער של תשובה ושער של אהבה. דרך שני השערים האלו אפשר להיכנס בכל רגע אל הנוכחות בטוב בחיי.
שורש המחשבות המביאות ללב סגור הוא פחד. לדאגות יש מקום, אבל אסור לתת להן לשלוט בנו. בספר התניא כותב האדמו"ר הזקן, בעל התניא, שצריכים לקבוע זמן לפגישה עם הדאגות שלנו – אלו שממילי דשמיא ואלו שממילי דעלמא (ענייני שמיים וענייני העולם). הוא מגדיר את זה כזמן לחשבון נפש, ממילא זה גם זמן להבין את הדאגות שלי, אבל צריכים לעשות זאת בזמן מוגדר, לפני השינה ובסוף השבוע. האדמו"ר הזקן אומר לנו להקציב זמן לדאגה, וכשהיא מגיעה בזמן אחר יש לומר לה 'דאגתי, יש לנו זמן לפגישה, עכשיו זה לא הזמן'.
אם אני דוחה מישהו בכלל ולא משאיר לו פתח אז בדרך כלל הוא לא מוותר ומתעקש להיכנס. אבל אם אני דוחה מישהו ואומר לו מתי כן הוא יוכל להיכנס, אז הוא יכול לעמוד בזה. האדמו"ר הזקן מלמד אותנו לכבד את הדאגה. לפעמים זה נראה לנו חוסר אחריות לא להעניק מחשבה לדברים שמדאיגים אותנו, אבל לפעמים באמת אין לי מה לעשות עם הדאגה ולכן אין טעם להחזיק אותה בראש כשהיא מפריעה לי מעבודת השם של אותו היום.
כלים לעבודה בראייה, שמיעה ודיבור
התורה הזו היא מפתח אמיתי לפריצת דרך. לא שהנלמד כאן פותר את כל הבעיות, אלא שמכאן אנחנו מקבלים באמת עזרה לתחילתה של דרך. למרות שזו לא משימה פשוטה, למי שמכיר את נחש המחשבות, אבל השינוי מתחיל מלקיחת אחריות על יום, על שעה – ולפעמים על דקה. לחזור אל אותה נוכחות, כמו בתפילה, לא משנה כמה זמן עבר בלי שהיית קשוב למילים, העיקר הוא כשאתה תופס את עצמך להתחיל מיד באותו רגע להתרכז במילים.
ימימה אביטל ז"ל קוראת לזה "ראיית היש". זה ביטוי מאוד מתאים לטקסט הזה – כי קודם עלינו להסכים לפגוש את היש האמיתי בחיינו, שהוא רק היום והשעה הנוכחיים. כשאני לא חי בזמן, כתוצאה מדברים שעברתי, אז אני לא פוגש את הממשות שיש לחיים להציע.
"מי האיש"? – מי מוכן לקחת אחריות על חיי ולהבין שהאיש זה אני. "החפץ חיים" – להיזכר ברצון שלך לפגוש את היום הנוכחי, לצמצם את הביטוי של החפץ חיים, שהוא בעצם כבר הכנה לשלב השלישי "אוהב ימים" – לא סתם להיות בימים אלא אוהב ימים, להיות פתוח לרצון האותנטי שלי.
שיעורי הבית לשיעור הזה: לזכור להיות בנוכחות "רק להיום" – רק להשעה, רק להרגע.
מתוך שיעור שנמסר בבית הספר 'פנימה' לתורת הנפש
ופסיכולוגיה יהודית
