ברכות לכל המלמדים, המורים והמורות שמתחילים בימים האלה שנת לימודים חדשה.
כל מי שעוסק בחינוך ובהוראה (או שעוסק עם העוסקים בזה…), יודע עד כמה נצרכים כאן רגישות, דיוק ותשומת לב תמידית לקשר ויחס נכונים, למענה מבורר ומדויק כלפי אירועים שמתרחשים בכיתה ובמרחב. ובכלל, עבודה כל כך צמודה והדוקה עם נשמות צעירות ולא בשלות מזמנת לא מעט התחבטויות והתלבטויות.
להיות מורה ומחנך זוהי שליחות חשובה ומחייבת. בדברי חז"ל מצאנו רבות על ההקפדה שצריכים להקפיד המחנכים – דווקא בגילאים הצעירים – על דיוק הלימוד והמסרים, שהרי הדברים שנלמדים בשלב הזה נצרבים עמוק בנשמתם של התלמידים. ויותר מזה, לגבי רב שמלמד תורה הורו חז"ל "אם דומה הרב למלאך ה' צב־אות למד תורה מפיהו, ואם לאו – אל תלמד תורה מפיהו". כמובן שההדרכה הזו מעוררת קשיים רבים: איך יכול הרב להיות כמו מלאך? ואולי יותר קשה – איך יכול התלמיד לדעת אם הרב דומה למלאך, הוא ראה פעם מלאך ויודע להשוות?
הבעל שם טוב, פירש את הדברים האלה באופן מחודש: יש לשנות את סדר אותיות המלה "מלאך" ואז תהיה לנו המלה "כאלם". כלומר, רב שנכון ללמוד ממנו תורה (ובעצם כל מחנך אמתי), הוא מי שהרבה מהקשר והיחס שלו בא לידי ביטוי דווקא בשתיקה. מדוע? לכאורה מקצוע החינוך וההוראה נועד בעיקר לדברנים גדולים, למי שיודעים לבטא את עצמם היטב בשיחה ובהרצאה, מה החשיבות של השתיקה בעולמם של המחנכים?
זהירות, חשמל!
את הבסיס לרעיון הזה, לוקח הבעל שם טוב ממושג פלאי שמוזכר בפרק הראשון של ספר יחזקאל (זה המכונה "מעשה מרכבה") – החשמל. היום, אנחנו נוהגים להשתמש במלה הזו כלפי הזרם האלקטרוני שאנו עושים בו שימוש רב בטכנולוגיה המודרנית, אבל המלה הזו מוזכרת כבר בדברי הנביא, ויש להתבונן מה המשמעות שלה.
חז"ל מפרשים את המלה הזו כחיבור של שתי מלים הפוכות "חש־מל", ואומרים שהכוונה כי חיות הקודש העליונות "עתים חשות [שותקות] עתים ממללות [מדברות]". הבעל שם טוב מדייק עוד, ואומר כי למלה "מל" ישנה משמעות נוספת, מלבד מלול ודבור, והיא החיתוך וההפרדה, כמו בברית המילה. אם כן, ניתן לזהות כאן תהליך בעל שלשה שלבים:
חש – שתיקה
מל – כריתה וחיתוך
מל – דיבור
מדוע יש לחשות, ולכרות לפני שמדברים?
כאן נחזור אל הרב שלנו, שרוצה להידמות למלאך: כאשר רוצים לדבר ולבטא את העולם הפנימי, ישנו חשש שמה שנבטא לא יהיה אמתי ונקי, ישנן "קליפות" שעלולות לעטוף את מה שאנחנו מבטאים, ולכן יש לעבור תהליך של הפרדת הפרי מהקליפה, וכך מה שיצא בסוף יהיה נקי ומבורר. תהליך ההפרדה הזה מורכב משני שלבים שנעשים בשתיקה: חש, ו"מל" מלשון חיתוך.
כדי להבין יותר את שלשת שלבי התהליך מכנה אותם הבעל שם טוב בשמות נוספים המאפיינים אותם. נסביר בהתחלה את העקרונות, ואחר כך נדגים אותם בהתמודדויות של המחנכים עם הילדים:
הכנעה, הבדלה, המתקה
השלב הראשון בתהליך נקרא גם "הכנעה":
כאן, אנו מזהים קודם כל את מצבנו הנוכחי, "ברירת המחדל" שלנו לפני שהתחלנו את העבודה הפנימית. אם נהיה כנים, יתברר לנו שהעולם הפנימי שלנו מעורבב מאד בטוב ורע. הרצונות שלנו, הדחפים שלנו, מה ש"בא לנו" לומר, מבטאים את הנפש הבהמית שלנו יותר מאשר את הנפש האלקית. מתברר לנו, שכל מה שנעשה ונאמר, "נגוע" באגואיסטיות, בגאוה וביצריות של החלק הנמוך והבהמי שלנו. אנחנו מזהים את הנטיה הנמוכה וההישרדותית כ"אני", ומקדשים אותה ונותנים לה חשיבות ועדיפות, כי היא הרי "מה שאני רוצה ומבין".
המענה למצב הזה הוא הכנעה – קודם כל שהיה ושתיקה, עצירה של ההתעוררות הראשונית שלי מתוך הבנה שאני מעורבב ואינני מתוקן. אני גם מכניע את עצמי, בעצם התובנה שאני עדיין לא בסדר, ואני גם מכניע את הרע שבתוכי, בכך שאני לא מאפשר לו להתבטא ללא תהליך של בירור.
השלב השני הוא "הבדלה":
כאן, עלינו להתבונן באופן מאד חד ונוקב, ולהפריד בין הטוב לבין הרע שיש בתוכנו. אנו בוחנים היטב את התכונות הפנימיות שלנו, את הרצונות, המניעים והדחפים, ומדייקים להבחין מי מהם נובע מהנפש האלקית, ומטרתו לקרב אותנו למימוש השליחות האלקית שלנו בעולם, ומי מהם פרי הטבע הארצי והחייתי שלנו, זה שכל מטרתו לעזור לנו לשמור על קיומנו הנפרד בעולם.
כאשר אנחנו מפרידים בין הטוב לבין הרע, קורה משהו נוסף: היחס אל הנפש הבהמית והאגוצנטרית שהיה עדיין סלחני קצת בשלב הראשון, הופך להיות הרבה יותר חד ובוטה. כל עוד חיינו בערבוב ובבלבול, לא יכולנו להרשות לעצמנו יחס כל כך שלילי לחלקים מאתנו ("מה, לא נאכל? לא נדאג לעצמנו?"), אבל כאשר אנו מבחינים ומפרידים בין הטוב לבין הרע, אנחנו מואסים ברע, מבינים שהוא מפריע לנו להתחבר לחלקים הטובים והאלקיים שלנו.
המאיסה הזו ברע מביאה אותנו, כאמור, להיבדל מהרע, ומאפשר לנו – בעדינות ובזהירות – להזדהות עם הטוב שבנו, ולחוות את הנטיה ואת הדחף הטובים כ"אני" האמתי שלנו.
אז, ורק אז, נכון לנו להביא לידי ביטוי את העולם הפנימי שלנו. זוהי ה"המתקה":
לאחר שני שלבי הבירור, יש סיכוי טוב שמה שנזהה כ"אני", כעולם הפנימי שלנו, הוא ביטוי של הנפש האלקית שלנו, זו שכדאי ונכון לתת לה ביטוי גדול ומשמעותי. בעומק, קורה עוד משהו משמעותי בשלב ההמתקה: אנחנו יכולים להסתכל על החלקים הנמוכים שלנו במבט שונה. כאשר הם אינם מאיימים להפוך למובילי החיים שלנו, כבר לא צריך להתייחס אליהם כ"רע". הרי הנטיה לקיום בריא בעולם גם היא חשובה, וגם היא כלי למילוי השליחות שלנו. זהו המצב בו "חשך נהפך לאור, ומר נהפך למתוק".
מי אני שאומַר, ומי אני שלא אומַר?
נחזור אל המחנך, או המחנכת שעומדים מול ילד שעשה משהו לא בסדר, ומתלבטים איך להגיב תגובה חינוכית הולמת.
כפי שראינו, המסר הראשון שצריך המחנך להגיד לעצמו הוא שתוק! מן הסתם, הרבה ממה שמתעורר בתוכך כרגע, ומה שאתה הולך להוציא על הילד, נובע לאו דווקא מהחלק הטוב והקדוש שלך. אז עדיף שתשתוק מאשר שתבטא ותזיק. עדיף שתכניע את עצמך.
ומה יהיה עם הילד? מה עם התפקיד שלי?
כאן, עלינו להיכנס לסוגיית האמונה והביטחון.
האמונה השלמה בה' מחוללת בנפש השתקה של כל הדאגות והלחצים. אם באמת ה' נוכח בכל, ופועל את הכל, והוא טוב לגמרי, הרי שאין מה לדאוג ומה לחשוש, הכל לטובה והכל כבר טוב עכשיו. יכול בהחלט להיות שמה שאני רוצה שיהיה ולחוץ מאד פן לא יתרחש, בכלל איננו הטוב האמתי. כך, האמונה שמרוקנת אותנו מהדמיונות והתובנות שלנו, מביאה אותנו למצב של "חשכה רגועה" – אני לא יודע ולא מבין כלום, אבל יודע שה' כאן והכל טוב.
לאחר האמונה נולד בנפש ביטחון. בשלב הראשון, הביטחון הוא סביל, פסיבי, אנו יכולים להיות בטוחים שהטוב (שאנו מבינים שהוא טוב) אכן הולך לקרות בקרוב. בשלב השני הביטחון הופך לפעיל, לכח לפעול ולעשות בהתאם להבנה המחודשת שלנו, זו שנולדה לאחר שניקינו את התודעה מהדמיונות והתובנות הישנות.
נחזור אל המחנך הנבוך מול הילד:
עזבנו את המחנך כאשר הוא שותק בהכנעה, מתוך הבנה שהתגובה הראשונה שלו, שכמעט יצאה, היתה מעורבת בהרבה עכירות של החלקים הלא מבוררים שלו. אבל הוא שאל, מה יהיה עם הילד? אז נצטרף לו את התובנה החדשה שלמדנו על האמונה. יש מקום עמוק בנפש, שבו אין לנו מה להיות לחוצים ממה שנעשה או לא נעשה, הרי להכל הקדוש ברוך הוא דואג. האבא והמחנך האמתי של הילד הוא לא אני, אלא הקדוש ברוך הוא, והוא יודע הרבה יותר ממני מה יהיה אתו, ואיך הוא יגיע לשם.
ומה עם השליחות והתפקיד שלי כמחנך? הוא יתגלה אחר כך, לאחר השתיקה וההכנעה.
בשלב הבא, שלב ההבדלה בין הטוב לבין הרע שבתוכי, מתבררת לי גם התמונה הברורה יותר לגבי הילד – איך הוא אמור להתקדם ולצמוח, ומה עתיד להתפתח בתוכו. כאשר התמונה הזו ברורה, ניתן לעמוד מול הילד בבטחון, לחוש ולראות שאין מה לדאוג, הילד הזה ילך בדרך הנכונה!
מכאן, יכול כבר לנבוט בטחון חזק יותר, בטחון פעיל. הבנה פנימית בהירה, שלא רק שהילד הזה יצמח נכון, יש גם לי חלק בכך, ועלי לומר לו מילים מסוימות נכונות שיקדמו אותו לשם. הדיבור וההתייחסות שתצא ממקום כזה וודאי תפעל באופן נכון אמתי ומדויק על הילד.
לסיכום, נראה איך משתלבים כל המושגים שלמדנו למהלך אחד:
