#2 המתבונן ירום הודו

במפגש הקודם הכרנו את אחד הגורמים המרכזים לקשיים ולתסבוכים שלנו עם עצמנו: העיסוק המתמיד עם תחזוק התדמית שלנו, והשעבוד למאמצים בלתי פוסקים להשגת דימוי עצמי גבוה.
הבטנו אל עבר הפתרון, והדרך שתשחרר אותנו מהמועקות, התסכולים והאכזבות האלה: עזיבת ההצדקה העצמית, והעיסוק ב"הרגשת מעלת עצמו", זאת כאשר את המשמעות והערך של חיינו אנחנו מפקידים בידי גורם עדיף בהרבה – הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, אשר רחמיו, אהבתו ואמונתו בנו הם אלו שנותנים לנו מקום ומשמעות בעולם. ואנחנו – נשארים פנויים לשאול שאלה פשוטה: מה מצפה מאתנו הקדוש־ברוך־הוא? מה מוטל עלינו לעשות ברגע הזה? ולעשות את זה, בפשטות ובנקיות.
כמובן, זהו רק כיוון, ועדיין צריך ללמוד איך עושים את זה.
אז, קדימה לעבודה!


פרק בעבודת ה'
הרב יצחק גינזבורג שליט"א, כתב לפני שנים מאמר יסודי בנושא, בשם "פרק בעבודת ה'". המאמר מבוסס על התכנים של החסידות החל מהבעל־שם־טוב, דרך ספר התניא, ומאמרים נוספים, ומהווה גם סיכום של דרך העבודה שהוא למד אצל הצדיק הירושלמי המיוחד, ר' אשר פריינד (המכונה ר' אוּשר).
בכותרת המאמר מופיע המשפט הבא: שפלות וביטול עצמי המה המְהַוִּים את מציאות האדם המתוקן.
אם כן, יש לנו כאן שתי תכונות, או עבודות בנפש: "שפלות" ו"ביטול עצמי". מלבד העובדה, שלמי שמורגל בתרבות המערבית – המעצימה את הפרט ואת מרכזיותו – שני הביטויים האלה נראים מעליבים ומעוררים התנגדות, במבט ראשון נראה שזהו כפל ביטויים לאותו הדבר – אל תהיה גאוותן, אלא תשפיל ותבטל את עצמך. אמנם, במבט בוחן נראה גם עד כמה אהובות ורצויות התכונות האלו, וגם כי לא רק שאין כאן כפילות, אלא שמבחינות רבות שתי העבודות הללו ממש הפוכות זו מזו.
נתחיל מהביטול העצמי:


ביטול עצמי ("ונחנו מה")
מי שמצוי קצת בעולמה של העבודה הפנימית החסידית, יודע איזה מקום מרכזי תופס בה הביטול, והמאמצים המרובים להגיע אליו.
באופן המלא, ביטול עצמי לקדוש ברוך הוא, הוא מצב תודעתי בו המציאות היחידה הקיימת היא מציאותו של ה' יתברך, וכל מציאות אחרת בטלה באין סוף, הרבה יותר מטיפה בודדת שבטלה בים. כאשר האדמו"ר הזקן מתאר בתניא את התודעה הזו, הוא מוסיף הערה חשובה "ואל יוציא אדם את עצמו מהכלל" – כלומר אם הכל בטל, גם אתה – המתבונן ירום הודו – בטל בעצמך לאין סוף, ואין לך שום מציאות משל עצמך.
כשמצליחים לחיות בתודעה כזו, מקבלים מיד שתי מתנות נפלאות:
התודעה שלנו מתמלאת בנוכחות אלוקית אשר מסלקת מתוכה את כל הדברים הטפלים והמיותרים.
אנחנו מקבלים הארה ועוצמה גדולה, מהחיבור הישר לקדוש ברוך הוא. הכח שלנו לפעול במצב כזה גדול לאין שיעור מאשר במצב הרגיל שלנו, בו אנחנו לא פתוחים לכוחות האלוקיים הזורמים בתוכנו, אלא מסתפקים בכוחותינו שלנו, המוכרים והמוגבלים.
שמתם לב להפתעה? הביטול העצמי לא מקטין את האדם והופך אותו לחלש ואפאטי, להפך! הוא הוא מה שמחבר אותו למקור עוצמה אין סופי, ומאפשר פעילות ויצירתיות גוברים והולכים!
טוב, אם נהיה כנים, המציאות הזו לא כל כך מוכרת לנו מחיי היום־יום שלנו. מאד נדיר לפגוש אדם שחווה ביטול עצמי על בסיס קבוע ולאורך זמן. יש כאלו, הם הנקראים צדיקים. הבולט שבהם הוא משה רבנו, אשר התבטא "ונחנו מה" – אין לנו שום מציאות כלל, לא עליונה ולא נחותה, אין על מה לדבר (ממילא מובן, מדוע הוא שמקבל את התורה ומוסר אותה לעם ישראל – רק הוא יכול להעביר את דבר ה' באופן מדויק וחלק לגמרי, ללא שום תוספת אישית, פרי המעבר דרכו). אבל, מצד שני, "ועמך כולם צדיקים" – לכל אחד מאתנו יש בתוכו נקודת צדיק, והמהות הפנימית, של כל אחד מאתנו, היא "ונחנו מה".
במילים אחרות, הביטול העצמי – הקשר החי והנקי לקדוש ברוך הוא – גנוז בתוכנו גם אם אנחנו לא חווים אותו באופן מודע, ולכן אנחנו יכולים לצפות שהוא יופיע בזעיר אנפין במצבים שונים בחיינו. מתי למשל? כאשר אנו עוסקים במשהו מאד חשוב ומשמעותי, אנו מסוגלים לזמן מסוים לשכוח מעצמנו ולהיות ממוקדים באופן מלא רק בדבר שבו אנו עוסקים. במידה רבה זהו ביטוי של ביטול עצמי. לפעמים אנו מסוגלים להגיע לזה, לפחות כהבלחה למשך זמן קצר, תוך כדי תפילה – להיות לרגע במצב בו התודעה שלנו מכוונת במלואה כלפי הקדוש ברוך הוא, ו"שוכחת לתת לנו דין וחשבון" מיהו המתפלל, איפה הוא נמצא ואיך הגיע למה שהגיע.
אבל, בדרך כלל, אנחנו פוגשים את הביטול שלנו דווקא על דרך השלילה: אם נודה על האמת, המצב בו אנו חיים ופועלים ללא מודעות עצמית, בו כל האנרגיה והחיות שלנו "זורמים חלק" ושום דבר לא "נתפס על הצנרת", הנו מצב די נדיר. כלומר, אנחנו די רחוקים מ"ביטול עצמי". מצד שני, העובדה שאנו יכולים לשים לכך לב, להצטער על זה ולשאוף לעבוד בצורה חלקה יותר, מלמדת שאי שם בתוכנו כן קיים לו ביטול, והוא מושך אליו את המציאות שלנו. הוא יוצר מתח חיובי שמחבר אותנו אל אותה מהות פנימית חבויה.


שפלות ("והייתי שפל בעיני")
מדת השפלות בנפש עומדת ממש מן הצד השני. היא אינה מתמקדת במהות הפנימית והעצמית, אלא במציאות, כפי שהיא. כאן, איננו מבטלים את הקיום שלנו, ואת הנטייה של התודעה שלנו לעסוק בעצמנו, מקומנו ומעלותינו, אלא מטפלים בהם!
כאן, ישנה עבודה גדולה ומתמדת להכיר את החולשות שלנו, את הנפילות, את הצורך הפנימי המתמיד באישור ובהרגשת ערך, ולבנות מערך שלם שיתנהל אל מול הטבע והנפרדות שלנו.
בראש ובראשונה אנחנו מתייחסים כעת אל המציאות אותה הזכרנו קודם – הכישלון החוזר, ואולי אף חוסר היכולת שלנו להיות בביטול. אנו מגלים שוב ושוב, שה"ישות" שלנו, ה"אגו", דורשים את שלהם, ו"מזהמים" את הפעולה הנקייה שקיווינו שתהיה.
אנו לומדים לגלות כי ברוב המצבים עדיף להודות בקיומה של הנטייה הזו, על פני הסכנה ליפול לאשליה שכבר התנתקנו ממנה.
לעומת דמות הצדיק המופלא אשר ממחישה לנו את עבודת הביטול העצמי, זוהי עבודה שאנחנו כבר יכולים לזהות אותה כקרובה אלינו ואל עולמנו. אם בכל זאת נחפש דמות מופת שתמחיש לנו את המידה הזו, הלא היא דמותו של דוד המלך, אשר באמת התבטא כלפי עצמו "והייתי שפל בעֵינָי". דוד המלך – עם כל מעלתו כאחד מ"רגלי המרכבה", "שבעת הרועים" והיותו "מלכא משיחא" – אינו דמות של צדיק אלא דוקא של "בעל תשובה". חז"ל למדו אותנו ש"לא חטא דוד אלא כדי ללמד תשובה ליחיד". הוא אינו "משכמו ומעלה גבוה מכל העם", אלא יוצא ובא אתם, ואפילו נכשל ונופל אבל קם, מודה, מתחרט וממשיך.
ה"שפל באמת" (כך כינה את עצמו רבי מנחם מנדל מוויטבסק, אשר עמד בראש עליית החסידים הגדולה לארץ הקדש), לא מהסס לעמוד מול החולשות שלו, אבל לא מייחס להן חשיבות גדולה כל כך, הרי הוא כבר יודע ומכיר את שפלותו. הוא נותן מקום למודעות שלו לעצמו, לטבע האנושי שמושך אותו לשים תמיד את עצמו במרכז, ולבנות את התדמית שלו מתוך כל אירוע במציאות, אבל מיד שם אותם במקומם – כבעיה, כחולשה, כמשהו שמלוה אותו תמיד לצערו (במפגשים הבאים נראה כיצד אפשר אף להפוך את החולשה הזו לפֶתח ולשער נוסף להכנסת הנוכחות האלוקית לתוכנו).
והנה, שוב הפתעה. מתברר שהשפלות הזו אינה השפלה ופגיעה באדם, אלא דווקא כלי של מה שרגילים לכנות כיום "קבלה עצמית". יש כאן הבנה למצב השפל: לחולשות, לכישלונות ולטבע האגוצנטרי שלנו. אבל, חשוב להדגיש, ישנו הבדל גדול בין קבלת המצב לבין השלמה אתו. אין אנחנו משלימים עם הבעיות, ועם הנפרדות שלנו. אנחנו מנסים כל העת להשתחרר מהן, או לפחות לבחור את ההתנהגות שלנו מתוך מודעות לפגמים בשיקול הדעת שהחולשות שלנו מעניקות לנו.
ושוב, יחד עם הנגיעה בחולשות אנחנו מקבלים כל הזמן חיזוקים. ממי? ממי שהניח בנו את החולשות האלו, ועדיין אוהב אותנו, מרחם עלינו ומאמין בנו! כאשר אנחנו נאחזים באהבת וברחמי ה', אנחנו לא צריכים להרגיל את עצמנו "לאהוב את עצמנו בעצמנו" (מה שעלול לגרום גם להשלמה עם החולשות ואף לאידיאליזציה שלהן, וגם לחיזוק הנטייה האנושית הטבעית לשים את עצמנו לפני כל דבר אחר…).


"האדם המתוקן"
מיהו "האדם המתוקן" שאת אישיותו מהווים הביטול והשפלות?
קודם כל, אם אנחנו רוצים להיות "מתוקנים", כנראה שבינתיים אנחנו קצת "מקולקלים…". באמת, על העולם כולו, אומרים חז"ל שהוא בא לאחר עולמות קודמים שנחרבו. וכבר דרשו את הפסוק "בראשית ברא" – מלשון להבריא מציאות קודמת, חולה. בלשון המקובלים העולם הקודם שנחרב נקרא "עולם התוהו", ואילו העולם שהולך ובא בעקבותיו נקרא "עולם התיקון".
בעולמה של הנפש, "עולם התוהו" הוא עולם של קיצוניות, של פראות, של התנהלות עצמתית אך לא מבוקרת, ואילו "עולם התיקון" הוא עולם מתון, מאוזן, שבו ההבנה וההתנהלות המושכלת תופשים מקום מרכזי.
כפי שראינו קודם, הביטול והשפלות – כאשר הם מתקיימים יחדיו בנפש – יוצאים מציאות של איזון. מצד אחד – קשר אל המהות הפנימית והנסתרת, היכולת להיות צינור נקי לאור האלוקי; ומצד שני – יחס ישר וכן אל המציאות באשר היא שם, הבנה והכרה של החולשות, והתנהלות מתאימה לעבודה והתקדמות טובים.
מצד אחד אנחנו פתוחים אל אור גדול ועוצמות אין־סוף (רק מתוך הבנה שכאשר הם מגיעים אנחנו בכלל לא שם…), ומצד שני יודעים להתנהל בתוך מיצרי וקטנות החיים, ולצמוח לאט מתוך העפר, "ונפשי כעפר לכל תהיה".
טוב, הגדרות יפות כבר יש לנו.
איך לממש את זה בהתנסויות היום־יומיות? על כך – במפגשים הבאים בעזרת ה'.


להרחבה: www.torathanefesh.org
להערות ושאלות: [email protected]

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן