"כל שלחן שלא אמרו עליו דברי־תורה כאלו אכלו מזבחי מתים" (מגן אברהם סימן קע, על פי משנה אבות ג, ג). מהם "זבחי מתים"? מקור הביטוי הוא באמור בתהילים (קו, כח): "ויצמדו לבעל פעור, ויאכלו זבחי מתים". האלילים חשובים כמתים, שכן ה' יתברך הוא מקור החיים, "כי עמך מקור חיים", והאלילות היא מקור השקר, הכזב והמוות בעולם.
דבר תורה טבעי
שולחן אשר נאמרים עליו דברי תורה, הרי הוא כסא להשראת השכינה בעולם, לידיעה כי אנו נבראנו בגוף חומרי כדי לתקן עולם במלכות ש־די, כדי להכניס נשמה לתוך הגשמיות. לכן, דווקא בשעת האכילה, בשעה שבא אנו יכולים כל כך בקלות לשכוח זאת, ולשקוע בתוך ביצת התאווה הנמוכה ביותר, דווקא אז אנו נקראים לומר לעצמנו – לא, לא בפרישה מלאה מן העיסוק בגשמיות אנו נגאלים ונגאל העולם עמנו, ולא בירידה לשפל שאין עמו רוח, אלא דווקא בשילוב של שניהם – "אבל, שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא" (פרקי אבות שם). מי לא רוצה לאכול משולחנו של מקום?
כמובן, יש לדאוג לכך שהדבר יעשה באווירה טבעית ומחוברת, שבשיח המתנהל בזמן הסעודה יהיה תוכן של רוח והתעלות, ולא באופן מלאכותי, כאשר לאחר סעודה שלמה מלאה בקשקשת, פוליטיקה ולשון הרע, ידפוק בעל הבית על השולחן מעדנות ויכריז "דבר תורה!"…
כל זה נובע מן העמוד האחרון – כוונת האוכל. להתרכז במטרה האמיתית לשמה נועד האוכל. לא (רק) כדי לענג אותנו, אלא בעיקר כדי לחזק אותנו לעבודתו יתברך: "וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוין להנאתו, אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב: 'בכל דרכיך דעהו' (משלי ג, ו). ואמרו חכמים: כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו, שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו, לעבוד את בוראו" (שו"ע או"ח סי' רל"א). זוהי הלכה בשולחן ערוך, לא רק הנהגה חסידית! כל אדם מחויב לשאוף לגובה הזה בעבודת ה'.
חתונה או מזללה
את העקרונות עליהם עמדנו בחודש האחרון יש להרחיב הלאה. כשאנו עוסקים בעמוד הראשון – הכשרות, לדוגמה, חובה עלינו להרחיבו גם לכשרות מוסרית, וכדומה. כיום מצויות תעודות "כשרות חברתית", אשר מאשרות כי המקום בו אנו סועדים את לבנו אינו מנצל את עובדיו, דואג להנגשת השירות לבעלי מוגבלות וכן הלאה.
ודוגמה נוספת – כשאנו מדברים על דרך ארץ באכילה, אין הכוונה רק להלכות המובאות בשולחן ערוך, אלא גם להתנהגות כללית. כשחבורת נערים נפגשת ל"פויקה", היא בעצם אומרת – באוכל אנו מרוכזים, זהו המוקד. ולא זו דרכנו. האוכל עבורנו הוא כלי, משרת למטרה נעלה, ואנו צריכים לעמול קשות כדי לא לשכוח זאת.
בנוסף, יש לזעוק חמס על נורמת הזלילה שנוצרה סביב אירועים ושמחות. אחת הסיבות ליוקר ההזוי אליו הגיעו מחירי המנות, נובע מגרגרנות של האורחים, החייבים גם מזנון לפני וגם מזנון אחרי, גם מנה ראשונה, שניה ושלישית ואחרונה ולפני אחרונה ואחרי אחרונה… חברים יקרים, לא באים לחתונה כדי לאכול! באים כדי לשמוח עם החתן והכלה ומשפחתם, וגם, באופן שולי, לאכול דבר מה, שלא נהיה רעבים , ונתמלא בכוח לרקוד ולשמוח.
ויהי רצון שנזכה בקרוב להשלמת תיקון האכילה על ידי אכילת הזבחים בבית מקדשנו ותפארתנו, במהרה בימינו אמן!
הרב הראל הוא ראש ביהמ"ד הקהילתי עפרה ונטורופת
