"סבא,
אתה יכול להסביר שוב?
לא הבנתי,
זה נשמע מוזר נורא".
*
"מה לא הבנת"?
"לא נשמע הגיוני הסיפור הזה, אתה מתאר עולם לא סביר".
"מכל הדברים מה הכי מציק לך"?
"זה נשמע כאילו העולם פעם היה חשוך כזה, שאנשים הלכו כמו עיוורים, מגששים באפלה".
"זו באמת הייתה המציאות".
"אין מצב. איך יכול להיות שאנשים לא ראו כמו שאנחנו רואים היום"?
"שאלה רצינית מאוד, היא קשורה להבנה של תהליכי עומק שה' יתברך העביר את העולם. מסתבר שאת פנימיות הכוונה אנחנו לא מבינים, אבל כן אפשר להבחין שאור גדול חייב להגיע מתוך ההתמודדות עם החושך. בעצם כל העולם שאתה מכיר היום בנוי על עבודה קשה ומפרכת של הרבה מאוד יהודים לאורך אלפי שנים".
*
"כשאתה היית ילד, היו אנשים שלא הרגישו את ה'? לא ראו את ה' בכל פרט?
למה אתה מחייך"?
"זה באמת מוזר למי שנולד אחרי הגאולה. לא רק שאנשים לא ראו את ה' בכל פרט ולא הרגישו את הנוכחות שלו, הם גם היו עושים דברים שה' לא מרשה!"
"לא!!! זה לא יכול להיות!!! תמיד חשבתי שאלו רק סיפורי אימה. בדיוק קראתי ספר שהיה כתוב בו שאנשים היו עוברים 'עבירות', מיד סגרתי את הספר ולא הצלחתי להירדם. זה נשמע לי מופרך שמישהו בכלל ימציא משהו כזה".
"אלו לא המצאות, ככה היינו, לא רואים, לא שומעים ולא מרגישים. לא הייתי חוזר לשם עכשיו, אבל היה שם משהו חזק מאוד שלכם אין וגם לא יהיה".
*
"מה זה, סבא"?
"לנו הייתה התמודדות. בעולם בלי בית מקדש השכינה הקדושה לא הייתה נוכחת כמו עכשיו, אבל הייתה לנו הזכות להילחם בשבילה. במציאות החשוכה כל הדלקה של אור, אפילו הקטן ביותר, הייתה בעלת משמעות".
"לא בטוח שקלטתי עד הסוף".
"כשלא היה בית מקדש, הדרך לגלות את השכינה עברה דרך ההתמודדות עם הלא טוב במציאות. כל יהודי קיבל נפש בהמית שהמטרה שלה הייתה למשוך אותו לכיוונים הפוכים מרצון ה'. צדיקים גדולים הצליחו לגייס אותה לצד של הקדושה, ובעצם ברמה האישית חיו באופן מסוים כמו שאנחנו חיים היום. אבל רוב מוחלט של היהודים נדרש להתמודד עם הנפש הבהמית ברמה יום־יומית, עם אין־ספור ניסיונות, קטנים וגדולים. כמה שזה נשמע קשה, בפועל ההתמודדות הייתה קשה הרבה יותר.
מהרגע שפקחת את העיניים היא הייתה מגיעה ומספרת לך למה כדאי להמשיך לישון. אחר כך בתפילה היא לא הייתה מפסיקה לנסות להסיח לך את הדעת, ולא, אנשים לא הרגישו בטבעיות שהם מדברים עם ה', הם היו צריכים לעבוד בשביל זה. ככה כל דבר: תורה? מלחמה, לא לכעוס? התמודדות, התבודדות? קרב עקוב מדם".
"אוי ואבוי, אז מה עשיתם"?
"מה זאת אומרת? היינו יחידת העילית של ה' יתברך. צדיקים גדולים גילו לנו שכל התמודדות, כל מצווה, כל לימוד, כל תפילה מאירות את העולם באור יקרות שאנחנו לא רואים. אז אמנם לא ראינו, אבל האמנו, או שלפחות השתדלנו מאוד להאמין.
ככה אלפי שנים יהודים ניצחו בקרבות קטנים וגדולים, אישיים ולאומיים, והאירו את העולם בעוד ועוד אור אין־סופי, אור השכינה הקדושה. ואז הגיע הרגע הגדול, הרגע בו כל האורות האלו הצטרפו לאבוקה אחת גדולה, והמשיח הגיע".
*
"בזמן שנלחמתם, ידעתם להעריך את מה שאתם עושים"?
"נראה לי שאם היינו באמת מעריכים כל צעד היינו עושים הרבה יותר, אבל ככה זה, כשמסתכלים אחורה חכמים יותר. אתה לא תוכל להבין את זה, אבל הנחנו תפילין בלי להרגיש שום דבר, הלכנו עם ציצית ולא קלטנו כמה ענק כל צעד שאנחנו עושים. גם כשנתנו צדקה לא האיר לנו שום דבר, לפעמים אפילו הרגשנו שאנחנו מפסידים כסף כשאנחנו נותנים אותו. איזו בושה.
רק עכשיו פתאום רואים איך כל פרט פצפון הוא דרמטי, איך כל ניצחון קטן עושה לה' יתברך נחת רוח אמיתית כמו שאי אפשר לדמיין. אם רק היו לי אז את העיניים שיש לי עכשיו הייתי עושה הרבה הרבה יותר, עם יותר לב ויותר התלהבות. אתה יודע מה? אפילו אם לא הייתי רואה, אבל רק מאמין לצדיקים האמיתיים עד הסוף, המצב שלי היה כל־כך שונה.
האמת היא שכדאי בעיקר להתרכז בכמה כן הספקתי וכמה זכיתי להאיר את העולם. ובכל זאת, אם הייתי יכול עכשיו להעביר מסר אחורה בזמן, למי שהייתי לפני הגאולה, הייתי מספר לו שיום אחד הוא יראה הכל. ובינתיים שלא יעצור לרגע, כל ניצחון שלו, גם הקטן ביותר, מאיר את כל העולמות ופועל את מה שהוא אפילו לא מדמיין –
גאולה"!
