וואו.
איך יפה כאן, איזה נוף, איזה סיפוק.
זה לא הגיע ביום ולא ביומיים, שנים על גבי שנים של עבודה מאומצת נדרשו עד שהגעתי לכאן. צעד אחרי צעד, יום ועוד יום הצטרפו למאמץ הגדול.
אבל בסוף הכל היה שווה את זה, כאן על הפסגה פשוט רואים הכל. אבל לא זו השמחה הגדולה, באמת מה שמציף אותי זו התחושה הברורה שזהו, הגעתי ליעד. כאן על הפסגה זה המקום לעצור, נראה לי שפשוט אישאר בדיוק איפה שאני.
פשוט הגעתי לתכלית.
*
יואו.
איך הגעתי לכאן? כמה זמן אני כבר שוכב כאן?
איזה עומק, ה' ישמור.
שניה, נתחיל לשחזר אחורה.
בפעם המי יודע כמה ניסיתי שוב להתחיל לטפס על ההר ההוא. הפעם הגעתי די רחוק, ואז תנועה אחת לא במקום. עד כאן אני זוכר בבירור.
רגע. זהו. נראה לי שהתגלגלתי למטה כמו כדור עד שהתרסקתי כאן למטה, ואז כנראה עוד פעם איבדתי את ההכרה. לא מפתיע, כל פעם שאני מנסה לעלות זה קורה לי. תאמינו לי שאני לא מבין למה אני ממשיך לנסות, אולי באמת זה רעיון טוב, פשוט להישאר כאן.
לא נראה לי שיש סיכוי שאני אצליח אי פעם באמת לצאת מהבור הזה.
*
משהו לא נוח לי.
מאז שעבר כאן ההוא עם העיניים החודרות וים השאלות שהוא השאיר אחריו והלך, אני לא מוצא מנוח לנפשי.
איזו תחושה לא נעימה יש לי בפנים שהפסגה הזו היא בעצם כלוב, כלוב מזהב.
תכלית. איזו מילה מפוצצת. מה התכלית? לעמוד כאן על הפסגה? בשביל זה נבראתי? הלא יצאתי לבקש את יוצר הכל, האין סוף ברוך הוא. הפסגה הזו אמנם גבוהה, אבל היא בטח לא אין סופית. עכשיו, כשהמבט חד יותר, אני רואה עוד כמה פסגות יש כאן בהמשך.
זה הזמן להכתיף את התרמיל ולהמשיך ללכת.
*
הראש כואב לי.
ההוא המוזר עם העיניים האלו שלא עוזבות אותי והדיבורים שלא יוצאים לי מהראש פשוט הלך והשאיר אותי להתמודד.
הרי הפסגה כל כך רחוקה, והחיפוש לא באמת נגמר. אין סוף לחיפוש ואין סוף למי שאותו אני מבקש. בשביל מה להתחיל בכלל להתחיל ללכת? זה אבוד מראש, בכל מקרה אין סיכוי להגיע.
אבל מה שההוא אמר דווקא נשמע נכון. אם הבורא אין סופי הוא נוכח כאן לא פחות ממה שהוא נמצא שם, רחוק. ואם הוא פה איתי אז יש לי את הכוח לקום ולהתחיל ללכת.
לפחות לא להיות כל כך נמוך.
*
עם כל ההפתעה שבדבר, קודם, כשהרגשתי שהבורא כאן איתי, בעצם הייתי רחוק. דווקא עכשיו כשאני מרגיש כמה הוא רחוק אני מרגיש קרוב, קרבה של הליכה אמיתית בדרך אליו. ורק ככה אני יכול לשוב אליו באמת.
אם אסק שמים שם אתה.
*
מוזר.
קודם, כשעשיתי אותו כזה גדול ובלתי נוכח, כשחשבתי שזה לא לכבודו לרדת עד אליי, בעצם הקטנתי אותו. דווקא עכשיו, כשברור לי שהוא נוכח כאן לא פחות משם, אני משיג את גדולתו הרבה יותר. ורק ככה אני יכול לשוב אליו באמת.
ואציעה שאול הנך.
