יש ספר הלכה חשוב שנקרא 'חיי אדם'.
האגדה מספרת שהמחבר קרא ככה לספר
כדי שלא יעשו לו מה שעשו ל'שלחן ערוך':
'קיצור חיי אדם'.
תחזרו לכאן שוב אחרי שסיימתם לקרוא.
*
כשחיים היה תינוק עוד לא ראו עליו כלום,
ילד רגיל כמו כולם.
בגן כבר ראו משהו, הגננת אפילו קראה פעם־פעמיים להורים כדי לדבר איתם, אבל זה לא עשה רושם של משהו קריטי, כנראה יעבור לבד.
בבית הספר כבר אי אפשר היה להתעלם מזה, זה פשוט בלט מקילומטרים.
לא שהוא לא אהב לעבוד קשה, חלילה, הוא פשוט לא חשב שצריך להתאמץ במקומות שאפשר להשיג את הדברים בקלות.
מיותר כל הקטע של הלהקשיב בשיעור אם אפשר פשוט ללמוד את העמודים בספר, בלי כל ה'בלה בלה' של המורה. ללמוד למבחן מתוך הגמרא? למה? אפשר ללמוד ישר מהמחברת. בסוף הרי התוצאות הן אותן תוצאות.
מה, לא?
*
בישיבה התכונית הוא קיבל אחלה ציונים. לא, אל תדאגו, הוא לא ממש עבד קשה בשביל זה, הוא פשוט בחר כחברותא את שי התותח, האלוף של הכיתה בגמרא.
לתפילות הוא הגיע באזור 'ישתבח', מה קרה? אפילו ב'שלחן ערוך' כתוב שמותר לדלג, להתחיל מהתחלה זה מתיש. ההגעה המאוחרת כמובן לא מנעה ממנו לחלוץ תפילין ב'ובא לציון', ככה חוסכים זמן בדרך לאוכל.
כשהיו פעילויות חברתיות הוא אף פעם לא נשאר לסדר, בדיוק יש לו משהו דחוף דחוף בפנימיות. אל תדאגו, מישהו כבר יטפל בזה, לא הכל הוא חייב לעשות.
באסיפת הורים הר"מ לא ידע כל כך מה להגיד להורים. הציונים בסדר גמור, הוא מגיע לכל התפילות, אחד מהחבר'ה, רק משהו שם לא מחובר עד הסוף. גם בשיחה אישית עם הר"מ הוא לא הצליח להבין מה רוצים מהחיים שלו, אם הוא בסדר, ואפילו יותר מבסדר, אז מה הבעיה? נכון, הוא לא הכי הכי טוב שיש, ויותר טוב משאר החבר'ה בלמצוא קיצורי דרך, אז מה?
*
כשהוא הגיע לצבא הוא המשיך להסתדר, לא נצנץ, לא נעלם, לא עשה בעיות, אבל גם לא באמת התאמץ.
במסע אלונקות לא הייתה לו שום בעיה לשכב על האלונקה בזמן שסוחבים אותו, יותר קל להגיע ככה לסוף. אם צריך מתנדב אמיץ אל תסתכלו עליו, זה לא הוא. מה אכפת שלא מוציאים אותו למ"כים, הוא גם לא רוצה, הכל בסדר.
כן, הוא יודע שהחבר'ה מדברים עליו מאחורי הגב, לא מסמפטים אותו. בעיה שלהם.
*
ואז הגיעו השידוכים.
זו הייתה פעם ראשונה שמשהו בחיים לא הצליח לו. לא הצליח? נכשל!
מראש לא היו כל כך הרבה הצעות. גם אלו שהציעו חזרו, ברוב המקרים, עם תשובה שלילית מהצד השני. ואם הוא כבר יצא לפגישה, הבחורה חתכה אחרי פעם או פעמיים.
הוא מיד ידע, זה הנשמות הטובות מסביב שמקנאות בטובים יותר, יש אנשים שפשוט לא מסוגלים לראות אותו מצליח והחליטו להתנקם בו.
כמה הוא כעס עליהם.
*
ואז הגיעה שובה.
גם היא החליטה לחתוך, אבל ישבה מולו להסביר לו, בלי רחמים.
"תראה, בבירורים שעשיתי עליך אמרו לי שאתה קצת ילדותי, מרוכז בעצמך, לא לגמרי מחובר. זה היה נראה לי מוזר התיאורים האלו, אז החלטתי לראות בעצמי. האמת? הם צדקו, ונראה לי שגם הבנתי למה.
אתה בן-אדם של תוצאות, לא של תהליכים. אתה חושב שקיצורי דרך בחיים הם אידיאל, שהם באמת לוקחים אותך מהר יותר אל היעד.
יש רק בעיה אחת, החיים לא עובדים ככה. צמח שמנסים להצמיח מהר יותר בכוח, או שלא יגדל, או שיגדל לא מספיק חזק. תינוק שמוציאים מהבטן לפני סוף ההיריון, או שלא ישרוד, או שיצא לא מספיק מפותח.
גם הנפש כזאת. קיצורי דרך הופכים את הנפש למנוונת וגורמים לה להישאר ילדותית ולא מפותחת. אי אפשר לדלג על שלבים, גם לא לקצר אותם או להאיץ בהם, תהליכים צריכים את הזמן וההשקעה שלהם.
סליחה על הישירות, פשוט לא הייתי רוצה שתמשיך לחיות בחוסר הבנה, בלי כלים לעבודה.
מי שרוצה קשר אמיתי עם ה' וחיים טובים ונכונים יותר יגלה שהדרך הקצרה מגיעה לשום מקום, בסוף היא ארוכה ומתסכלת יותר. דווקא העבודה המאומצת וההשקעה, אלו שבהתחלה נראות ארוכות ומייגעות, הן הדרך הסלולה והקצרה יותר".
דרך ארוכה וקצרה.
תגובה אחת
מאמר יפה שמשליך בצורה נכונה על הדו-שיח הנפשי שצריך לקיים ולטפח בתהליך ארוך של השקעה אישית מתמדת,מול מציאות של הזולתיות המבקשת קשר מתוך מידות נפשיות של ענווה אמיתית ,כבוד לאחר שנברא בצלם,חיפוש של התחברות מתוך שמחה של הכלה אישית מרצון להיטיב..