התיאור הבא הוא בדיוני לחלוטין.
ככה זה היה יכול להיראות
אם רק היינו מקשיבים
למה שאנחנו אומרים בתפילה.
*
אתה נכנס לבית מדרש.
עדיין ריק כאן, אנשים יתחילו לטפטף בערך בעוד חצי שעה. זמן טוב להתעטף בטלית, להניח תפילין ולהתחיל להתפלל בנחת.
אתה כבר מוכן, קורבנות כבר אמרת, וזה הזמן ללמוד משהו לפני התפילה כדי להיכנס לעניינים. אחר־כך אתה לוקח עוד כמה דקות להתבוננות והעמקה, מכוון את עצמך לתדר הנכון.
זהו. פותחים את הסידור.
*
מתחילים מלמטה, בעולם הזה, תחתית העולמות.
אתה עומד מול כל הבריאה: השמש, הירח, הכוכבים, אנשים, חיות, בהמות, חרקים, עצים, אבנים ועוד ועוד. כולם מחכים לך. רק לך יש בחירה, ורק אתה יכול באמת להזיז דברים במציאות.
כולם משתוקקים לשבח, להודות ולהלל לה', הם רק ממתינים לאות הפתיחה שלך.
ואז אתה מתחיל, פונה אליהם ישירות:
'הודו לה', קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו'.
*
אתה מוצא את עצמך בשדה ענק.
יש שמחה מיוחדת מסביבך, אין לך ספק שכל השמחה הזו קשורה למלכות של ה' בעולם. משהו פשוט מלא עליצות מיוחדת ומלאת השראה עד שגם אתה מרגיש צורך להצטרף. 'יעלוץ השדה וכל אשר בו'.
ברגע הבא אתה בלב היער.
שירה כזאת עוד לא שמעת אף פעם. מעולם לא היה לך מושג שאפשר לשיר שירה נפלאה כל־כך לה' יתברך. אתה מתבונן לראות מי שר, ורואה את העצים מרננים. ברינה שכזאת אתה חייב לקחת חלק. 'אז ירננו עצי היער'.
*
עולים קומה.
אתה זוכר את הבריאה, זאת שעמדת מולה? את כל הבריאה, כולל הכל, ה' ברא. לפעמים יש לך תחושה שאולי הוא ממש התאמץ כדי לברוא את כל זה, השקיע הרבה בשביל לרדת לכאלו פרטי פרטים.
הפתעה! תפסיק לחשוב על ה' במונחים אנושיים. הוא לא התאמץ ולא השקיע, הוא רק אמר – והעולם פשוט נהיה. כמו היחס בין דיבור אחד שלך לכל הנפש, אז ככה היחס בין ה' לעולם. רק שאת זה מסבירים לך במושגים שאתה יכול להבין, האמת היא שהפער הוא הרבה יותר קיצוני.
זה הזמן להודות לה' על החסד האין־סופי הזה שקוראים לו 'העולם'.
'ברוך שאמר והיה העולם'.
*
עמדת פעם מול מלאך?
יש סיפור שמופיע בספרים על מישהו שזימן מלאכים כדי לקרב את הגאולה. התיאור של כמות ההכנות שלו למפגש עם המלאכים, והאימה המשתקת שנפלה עליו במפגש איתם, הוא מטלטל.
ובכל זאת, אתה, האדם המגושם, אומר למלאכים להלל את ה'.
'הללהו כל מלאכיו'.
*
עוד עליה.
המלאכים ממקודם? עכשיו אתה נמצא איתם.
העולם המעשי נשאר רחוק למטה, שירת השדה והיער חיוורת כל־כך אל מול מה שקורה כאן.
פה מרגישים את הנוכחות של ה' בצורה בהירה עד אימה. שירת המלאכים, כמה יראה יש בה. 'ומשמיעים ביראה יחד בקול' 'וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם'.
אבל בחוויית הנוכחות כאן יש איזה פאנצ'. המלאכים לא מרגישים את ה' קרוב, הם מרגישים את גדולת ה', ואת הפער הבלתי נתפס בין ה' לבינם. במקום הזה ה' הוא קדוש, מובדל, בלתי מושג. 'המלך הגדול הגיבור והנורא קדוש הוא'.
אז איפה הוא כן נמצא? אתה לא מאמין למה שאתה שומע. המלאכים בעצמם אומרים שה' נמצא דווקא עִם עַם ישראל. 'מלא כל הארץ כבודו'. כן כן, שמעת נכון.
*
וזהו מעבר ישיר לתחנה הבאה.
כמה אהבה יש לה' יתברך אלינו. הוא עזב את כל צבא מעלה והשרה את שכינתו עלינו, עמו אהובו, עד כדי שהוא נקרא על שמנו: 'אלקינו'. בדיוק מה שאתה שומע, ה' צמצם את אורו האין־סופי להתלבש בגבול, והכל בעבורנו, כדי לקרב אותנו אליו להיות כלולים ביחודו.
'חמלה גדולה ויתרה', גדולה ויתרה על קרבתם של כל צבא מרום. 'ובנו בחרת מכל עם ולשון', אפילו הגוף שלנו, שדומה לגוף של גוי, גם בו ה' בחר. 'וקרבתנו…וליחדך', איזו זכות.
*
'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'.
זהו. אין עוד מלבדו.
והתוצאה הישירה של כל גילוי האהבה של ה' אלינו היא: 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'. עכשיו אתה כבר מוכן להשאיר את כל העולם מאחוריך, להפקיר את הכל בשביל אהבת ה'.
*
איזה נס שאנחנו לא מקשיבים לעצמנו.
ה' ישמור.
עוד היינו יכולים לעבוד את ה' ברצינות חלילה.
