את הסיפור הזה לא שוכחים,
מטלטל ברמות,
סיפור לפנתיאון.
*
ויקטור פרנקל היה רופא ופסיכיאטר, שייסד תנועה שלמה בפסיכולוגיה וכתב ספר מוכר: 'האדם מחפש משמעות'. הוא חי באוסטריה עם ההורים שלו ואשתו.
וכאן הסיפור מתחיל.
*
בתוך מלחמת העולם השניה, לפני שארה"ב הצטרפה למלחמה, ויקטור פרנקל ניהל מחלקה במרכז הרפואי היהודי 'רוטשילד'. התפקיד הזה נתן לו הטבה, מתוקף תפקידו הוא יכול היה לשמור על ההורים הזקנים שלו. אם הוא לא היה בעל תפקיד משמעותי כל כך, ההורים שלו היו נלקחים מזמן למחנה ריכוז (אנחנו כבר בתוך השואה!).
יום אחד הוא קיבל את אשרת ההגירה לארה"ב שהוא חיכה לה כבר איזה זמן, שהייתה יכולה לאפשר לו לעבור בשקט ובשלווה לאמריקה, ובכך לחסוך מעצמו את הסוף הצפוי של יהודי אירופה.
באופן טראגי המציאות הייתה כזאת: אם הוא נוסע – שעון החול של ההורים שלו מתחיל להתרוקן בקצב מפחיד, ומסתבר שתוך כמה שבועות הם יילקחו למחנה ריכוז. אם הוא לא נוסע – אי אפשר לדעת מה יישאר ממנו וממשפחתו.
מההחלטות שאתה מקווה לא להיתקל בהן לעולם!
*
ההורים שלו כמובן, כמו הורים טובים, שמחו בשבילו מאוד וביקשו ממנו להגר, אבל ויקטור לא היה רגוע וניסה לקבל השראה שתעזור לו להחליט את הדבר הנכון.
הוא חזר הביתה ועל השולחן הייתה חתיכת אבן שיש. הוא שאל את אבא שלו מה האבן הזו, ואבא שלו ענה שזו חתיכת אבן מבית הכנסת שהנאצים שרפו. לשאלתו מה מיוחד באבן ענה אביו שזו אבן מלוחות הברית שהיו בבית הכנסת מעל ארון הקודש, והוא הוסיף והראה לויקטור אות עברית מוזהבת שהייתה חרוטה על השיש.
כנראה שבבית הכנסת היו לוחות שלא נכתבו בהם עשרת הדברות, אלא האותיות מא'-י', כאשר כל אות רומזת על אחת הדברות. ואכן, אבא של ויקטור הוסיף, כבדרך אגב, שהאות הזו רומזת לאחת מעשרת הדיברות.
"איזו מהן"? שאל ויקטור.
"כבד את אביך ואת אמך".
*
באותו רגע ויקטור החליט לוותר על הנסיעה לאמריקה.
הוא נשאר באוסטריה ועבר את אושוויץ ודכאו. אמנם הוא ניצל, אך איבד את אשתו והוריו.
ובכל זאת נראה שויקטור פרנקל לא חשב שהוא עשה טעות.
*
אהבה של ילד להורים היא מהדברים הנאצלים שיש. זו אהבה שבאופן תיאורטי, או במקרה של ויקטור פרנקל ועוד אנשים, גם באופן מעשי, יכולה להגיע עד מסירות נפש.
אהבה כזו שמה במרכז מישהו אחר שהוא לא אני, ומאפשרת לי לפעול באופן נקי מאינטרסים. ויקטור פרנקל בחר בהורים שלו, על אף הסיכון האישי הגדול שהוא לקח.
*
הזוהר הקדוש, כפי שהוא מצוטט בתניא, מתאר את האהבה של משה רבינו, הרועה הנאמן, לה' יתברך כך:
"כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה, דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה כו'" [כמו בן שמשתדל אחרי אביו ואמו, שאוהב אותם יותר מעצמו ונפשו ורוחו וכו']
ובהמשך כתוב שם שהוא מוכן אפילו למות בשבילם.
*
הבנתם?
כשיהודי מרגיש שה' הוא החיים שלו הוא בעצם עדיין עסוק בעצמו, ואפילו אם הוא מוכן למסור את נפשו על קידוש ה' הוא עושה את זה כי הוא מבין שזה מה שבאמת נכון וטוב לנפש שלו.
אבל יש אהבה כזו, אהבה של משה רבינו, אהבה שאתה מניח את עצמך בצד ומפסיק להיות העניין. העניין עכשיו זה רק ה' יתברך. אם אתה שם אתה לא רק מוכן למות על קידוש ה', אתה חי כל הזמן על קידוש ה'.
*
אם זו המדרגה של משה סימן שזה לא קשור אליי.
טעות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
לכל אחד מאיתנו יש נקודה קטנה של משה רבינו שמאפשרת לנו להיות שם, גם אם לא באופן מלא אז באופן חלקי, ולכל הפחות להכיר את המקום הזה ולתת לו לקבוע את דפוסי ההתנהגות שלי. אם אני לומד יותר ומתפלל יותר, או לומד יותר טוב ומתפלל יותר טוב, כי אני מודע לאהבה המיוחדת הזו שיש לי במתנה ממשה רבינו, גם זה משהו מיוחד.
צריך להתחיל לדבר לעצמנו את האהבה הזו, לחשוב עליה, ולהשתדל להיות שם כמה שאנחנו יכולים.
לאהוב את ה' כמו אבא.
אבל באמת!
