רק מלחשוב על הדרך אני מקבל סחרחורת.
ארבעים שנה במדבר זה כלום לעומת המשימה שמוטלת על כתפיי.
מי הגאון שחשב שאני מתאים לבצע תפקיד קשה כל כך?
נראה לי שאני מוותר. שמישהו אחר יעשה את זה, מישהו שבנוי לאתגרים כאלו.
באמת מוגזם לבקש ממני לקום מהספה כדי לסגור את הדלת.
*
בחיים האישיים שלי אני נפגש עם שתי נקודות קצה: שמיניסטים בישיבה תיכונית ושני סבים שחצו את קו השמונים־תשעים מזמן. כיוון שכך כמעט בלתי נמנע לערוך איזו השוואה ביחס לאפקטיביות ולנמרצות של שתי הקבוצות האלו.
אחת הקבוצות כבר בסוף הקריירה. המיטות שלהם מאוישות דרך קבע, נמצאים שם אנשים שכבר ראו הכל בחיים והבינו שזה הזמן לעצור ולתת לזמן לעשות את שלו. חברי הקבוצה זקוקים לעזרה מתמדת, עדיף גם פיסית. קשה להם ללכת מרחקים ארוכים, זו הסיבה שהם נמנעים מפעילות שדורשת הליכה של יותר מהמיטה לשירותים וחזור. השכל של הקבוצה הזו כבר לא חד כל כך, הם מתקשים להקשיב למרצה שמלמד יותר מכמה דקות רציפות. בקיצור, המפגש עם הקבוצה מעורר מחשבות נוגות על אפסיות החומר.
הקבוצה השניה מאוישת באנשים בעלי מרץ. מדובר באנשים שנמצאים בתחילת הדרך, הם סקרנים ומלאי עניין מהחיים. כיוון שכך הם לא מסוגלים להישאר במיטה יותר מדי, כבר בשעות המוקדמות של הבוקר הם מתעוררים ליום מלא בעשיה. הם מסרבים בעקשנות להיות תלויים במישהו, הם זקוקים לעצמאות שלהם. את היום שלהם הם פותחים בפעילות גופנית, ובמהלך היום הם מחפשים כמה שיותר תחומי עניין להתעסק בהם. הימים שלהם גדושים בפעילות אפקטיבית, בשמחה ובחיוניות. המפגש עם הקבוצה הזו מעורר השראה ומוטיבציה. אחת אפס לסבים.
*
הלווווווווווווווווו! אתם שם! מה נסגר איתכם?
ראיתם פעם מוניטור? הוא כל הזמן בתנועה. אם הוא מפסיק לזוז זה סימן רע, רע מאוד, שכל הכהנים יפנו את החדר בבקשה.
לחיות פירושו לזוז. למעלה, למטה, לצדדים, בריצה, בדילוגים, בקפיצות, בזיגזגים. רק תזוז לאנשהו.
מה מחיה אותך? מה מדליק אותך? מה גורם לך לרצות לקפוץ מהמיטה ולעשות משהו עם החיים שלך? פשוט לא יכול להיות שאין משהו כזה. אל תוותר לעצמך, תנער את האבק ותגלה שיש רשימה די יפה של דברים שמחיים אותך.
עכשיו תתחיל להסתער.
*
אם זה נכון בכל תחום, זה בטח נכון בעבודת ה' שלנו.
הנפש הא־לוקית מושכת למעלה, דלוקה על ה' בלי הגבלות. הנפש הבהמית מושכת למטה, מכסה אותנו בשכבות של עפר ואבק.
אפשר לעשות פעולות הסברה, לשבת לסימפוזיון בהשתתפות הנפש הבהמית וטובי המרצים ולנסות להזיז אותה. זה יכול לעבוד, מן הסתם עד גיל שישים־שבעים אפשר יהיה לשכנע אותה קצת.
אפשרות נוספת היא לא לקחת את הנפש הבהמית קשה. אם היא רוצה לישון, אפשר לקום מוקדם ולהשאיר אותה במיטה, עד סוף שחרית היא כבר תמצא את הדרך לחבור אליכם בחזרה. אם אין לה כוח ללמוד, אפשר להציע לה לשחק בחוץ עד שאתם מסיימים.
אנחנו נגלה להפתעתנו שתנועה מזינה את עצמה. כמו מצבר. החלק הקשה הוא להתניע, אחר כך הוא כבר מטעין את עצמו.
והקטע הוא, שככל שנרוץ מהר יותר ונחיה יותר, גם הנפש הבהמית תפריע לנו פחות להתקדם.
לזוז, לנוע, לחיות.
