לא לא לא!
אל תזרקו אותו לפח!
זה לא סתם סמרטוט!
זה ילד!
*
בדרך כלל מדובר בכדור אנרגיה קטן, ככה שבזמן שאתה מסדר את ערמת קופסאות השימורים שהוא הפיל במטבח הוא כבר בדרך לפיגוע נוסף. מסתבר שקופסאות השימורים היו רק פעולת ההסחה משריפה קטנה שהוא מארגן בחדר, לא משהו רציני, בעיקרון זה ממ"ד אז הקירות אמורים להיות חסיני אש. ברגע האחרון הגעת למוקד ההצתה, משתדל לכבות את מה שאפשר להציל, וכשאתה מגיע לסלון אתה קולט אותו עם סכין ליד אחיו הקטן בניסוי רפואי באזור האוזן. אנחת הרווחה שלך כשהוא נעלם מהאזור מתחלפת בצווחה מקפיאת דם כשאתה קולט אותו על המעקה של המרפסת בגובה שתי קומות.
התיאור הלא דמיוני הזה לא לקוח מספר מתח או מסרט אימה, מדובר ב-20 דקות עם הילד בן ה-3 שלך. אל תדאגו, שאר היום הוא לא אנרגטי בצורה כזו, הוא אנרגטי פי אלף, ככה נראה זמן המנוחה שלו בין פרצי האנרגיה.
בדרך כלל אנחנו מברכים הגומל כל שני, חמישי ושבת, ובראשון, שלישי, רביעי ושישי ברוך שעשה לנו נס במקום הזה.
שומר פתאים ה'.
*
יום אחד הכור האטומי הזה קם בבוקר ונראה כמו סמרטוט רצפה במצב מתקדם של סחיטה: הוא לא מצליח לקום מהמיטה, וגם אם כן, הוא גורר את הרגליים למטבח כמו דייר במחלקה גריאטרית. לילד יש חום גבוה.
עכשיו תגידו לי שמדובר ברווח נקי – יום חופשי לאבא ואמא. אין אחרי מי לרדוף, אין נזקים, החיים תותים.
רואים שאתם לא הורים עדיין.
גם הקשוחים שבקשוחים שבהורים לא יכולים להישאר שווי נפש מול מחמל נפשם שאיבד בן לילה את החיוניות שלו. כל הורה מתחיל מתמלא רחמים וחוסר־אונים מעורבבים ביחד, מה שיוצר עיסה דביקה של משהו בסגנון: "אוי מתוק, איזה מסכנוני שאתה" (מסכנוני זו עגה הורית מפורסמת בטעם מסטיק לעוס).
*
מה הסיפור? אז הוא חולה, ביג דיל!
גם אתם קלטתם פעם שנורות מאירות, בין השאר, לפי עוצמת הזרם החשמלי שמזין אותן? אם יש פחות חשמל – יש גם פחות אור, יותר חשמל – יותר אור. (חשמלאים יקרים, ההבנה שלי במונחים היא פחות מהממוצע, תרחמו עליי).
גם ביחסים בין הגוף והנפש שלנו זה עובד ככה. כשהנפש בחיבור טוב ויעיל עם הגוף העסק דופק, ברגע שהנפש קצת נוזלת החוצה מכל מיני סיבות – הגוף מתחיל לקרטע במדרג משתנה לפי בריחת הנפש.
ילד אנרגטי חולה הוא ילד שהנפש שלו יצאה להפסקת קפה ותחזור אליו מאוחר יותר, אנא המתן, אין צורך לחכות על הקו, כבר יחזרו אליך.
כשאתה הורה לילד עם בריחת נפש זה כנראה מעט מלחיץ.
*
אתם לא תאמינו כמה שמחה יכולה לגרום דלת ארון מטבח שבורה להורים שאתמול הילד שלהם קדח מחום. ברוך ה', הבנדיט הקטן חזר לעצמו.
חצי שעה אחר כך אתה שוב שואל את עצמך מה בדיוק חשבת כשהלכת להיות אבא, ואם יש לך מספיק מאגרי כוחות לעניין.
*
ככה, כמו שאדם חולה מתגעגע חזרה לנפש שלו, לפחות ככה יהודי צריך להתגעגע לה' יתברך.
כל מי שקצת מבין, רואה שהעולם הזה הוא דמיון אחד גדול, פיקציה. לשום דבר אין קיום אמיתי בלי ה'. ככה יוצא שבאופן הכי בסיסי ה' הוא החיים של העולם.
ההשוואה הזו היא לא המצאה שלי, חז"ל כבר השוו בין יחסי גוף־נפש ליחסי ה' והעולם. (ברור ברור ברור שה' הוא הרבה יותר מהנפש של העולם, ובכל זאת באופן מסוים זה נכון להתייחס לזה גם ככה).
עכשיו תסתכלו מסביבכם ותראו כמה העולם מגלה את אור ה' שמחיה אותו. אתם מבינים? העולם חולה!
אתם יודעים מה? תעזבו את העולם. אנחנו מלאים מאור ה'? אנחנו חולים!
אם רק נחשוב על זה קצת ברצינות נתחיל להתגעגע לה' יתברך,
כמו שחולה מתגעגע לנפש שלו!
