לא!
אין מצב!
זה לא יכול להיות!
*
לכל הקוראים שיש להם היסטוריה של מחלות לב או רקע משפחתי בנושא בבקשה תעברו עכשיו למדור אחר, המידע שאני הולך לחשוף כאן עכשיו עלול לגרום לכם נזק.
כל מי שנשאר בבקשה שימזוג לעצמו כוס מים ויתיישב.
קחו נשימה עמוקה, תירגעו ותתכוננו לגרוע מכל, שלא תגידו לי אחר כך שלא אמרתי כלום.
הנה זה מגיע:
העולם התחיל לפני שנולדתם והוא ימשיך אחרי שלא תהיו כאן.
העולם לא מסתובב סביבכם.
*
בלב שלם אני יכול להגיד שאני הזהרתי אתכם מראש.
זהו. תנו לעצמכם כמה דקות להתאושש מהמכה הקשה. בסך הכל אתם ילדים גדולים ואתם כבר יכולים לשמוע את האמת גם אם היא לא נעימה.
תסיימו את המים לאט, תברכו ונדבר על זה.
*
אחד הרגעים הטראומתיים לילדים הוא הדפדוף הראשון באלבום החתונה של אבא ואמא. הם עוברים בין הדפים לאט, בודקים ביסודיות משהו. ככל שהאלבום מתקדם הדפדוף נעשה מוטרד יותר, כאילו משהו מאוד מציק להם.
"אמאאאאאאאא! איפה אני"?
תחשבו על זה. זה מתסכל, ואפילו מאוד מעליב, לגלות שאבא ואמא לא הזמינו אותי לחתונה שלהם.
בדרך כלל יש נטייה להורים לענות משהו בסגנון: "איזה מתוק שאתה! בחתונה של אבא ואמא עוד לא נולדת, פשוט לא היית עדיין". והמהדרין, אלה שרוצים להוסיף איזה ממד רוחני-קבלי לעניין לטובת יראת השמים של הילד, מוסיפים: "אבל אל תדאג מתוק, הנשמה שלך הייתה שם".
הטענות האלו מגוחכות עד אימה, סתם תירוצים בשקל.
לא היה כלום לפני שנולדתי.
*
יש לנו נטייה אומללה לראות רק את עצמנו.
כידוע שהעולם מסתובב סביבי, כולל הכל, גם אתם.
אם אתם מרגישים הפוך זו בעיה שלכם שתצטרכו להתמודד איתה, יש לי פסיכולוג מצוין לאנשים עם בעיות כמו שלכם.
*
כשמדובר בסתם תחושה כללית כזו של בלעדיות, זה סביר. העניין הוא שגם עבודת ה' שלנו נספגת בחוויית ה'אני ורק אני נמצא כאן'.
המטרות הכי גבוהות ונעלות שלנו מסתכמות בעצמנו והתקדמות האישית שלנו, כל מה שמעבר לא קיים אצלינו על הפלזמה.
זה לא רע, התקדמות אישית והתעסקות עם הנפש הפרטית שלי חשובות,
אבל הן לא מספיקות.
*
מאז שה' יתברך ברא את העולם קיים איזה נתק בין האין-סופיות של ה' למוגבלות של הבריאה. אפילו הגילוי של אור ה' במציאות הוא מוגבל.
מהרגע שהעולם נברא הוא לא מפסיק לחתור לחיבור מחודש בין הסוף לאין-סוף, חיבור שנראה לנו לא אפשרי: גילוי של האין-סופיות כאן בממלכת הגבול.
ה' לא עושה דברים סתם. הוא בהחלט היה יכול לברוא עולם שהחיבור הזה כבר קיים בו. אך מסיבות השמורות עמו הוא החליט לברוא עולם חסר, ולתת לנו את הזכות והאחריות להיות שותפים.
כל מצווה, כל לימוד, כל תפילה הן נגיעות קטנות בייחוד הזה, חלונות הצצה למרחבי האין-סוף.
ובסוף, כל אלו מקדמים את העולם אל היעד הנכסף.
*
גם אם המעשים והדיבורים שלנו הם נדבך מרכזי, הם לא ממעיטים באחריות גם למחשבות ולכוונות שלנו.
באמת כל יהודי היה צריך להרגיש כלפי ה' כמו בן יחיד שאוהב את אבא ואמא שלו יותר מעצמו. להניח את עצמו ואת ההתקדמות האישית שלו בצד, ולהיות מרוכז רק בה' יתברך וברצון שלו. משה רבינו, לדוגמה, היה שם.
נכון, אנחנו לא משה רבינו, אפילו לא קרובים, אבל המרחק הגדול מהפסגה לא פוטר אותנו מלעשות מה שאנחנו יכולים.
כל יהודי יכול לחשוב את המחשבות הגבוהות והנעלות האלו גם אם הוא לא שם ממש.
והאמת היא שבאיזשהו מקום כל יהודי שייך לשם, גם אם הוא לא לגמרי מרגיש את זה.
ואם זה היה נכון בכל דור, בדור שלנו, דור של משיח, אנחנו מחויבים לזה הרבה יותר.
'לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה'
