היום נעשה משהו קצת אחר.
משאירים את השכל בצד,
עובדים רק עם תחושות.
*
משחק האסוציאציות: יראה.
מכווץ, מצמצם, מאיים, מפחיד, לא נעים.
מצוין, עוד מושג: מישהו שיראים ממנו.
טיפוס לא סימפטי, מאיים, מפחיד, רודן, שתלטן, אלים.
*
מעולה.
עוד מעט חוזרים לשחק, אבל עכשיו סיכום ביניים.
יראה היא רגש מאוד שלילי שלא נעים להרגיש אותו.
מושא היראה הוא אדם ממש לא חביב שמומלץ לא לפגוש ברחוב חשוך, אם אתם רואים אותו ברחוב תעברו מהר לצד השני של הכביש.
הוא בטח לא מישהו שאתם אוהבים, או אפילו מחבבים. לכבד אותו זה רק בכאילו, כדי לא להכעיס אותו.
*
חוזרים לשחק.
קחו שני רגעים מהשנה האחרונה: תפילת נעילה והרגע של הנפילה הכי נמוכה שלכם השנה.
נותנים לכם עכשיו הזדמנות חד פעמית לחזור לאחד מהרגעים האלה ולהיות שם כל השנה, לאיזה רגע אתם חוזרים?
יש לי תחושה שלא צריך לבדוק את התשובות כדי לדעת מה עניתם.
*
יש לנו הרבה סוגים של מפגשים עם ה' יתברך. אם הייתי שואל אתכם איך מרגיש לכם המפגש איתו בתפילת נעילה, רק תחושה, בלי שכל, מה הייתם עונים?
זה מרגיש לכם כמו המפגש איתו בטרמפיאדה כשאתם משוועים לטרמפ?
לא? למה?
בטרמפיאדה זה מרגיש קרוב כמו אבא או חבר טוב. בתפילת נעילה זה מרגיש נשגב, גדול מכל מה שאנחנו מסוגלים לבטא.
*
ואיך אתם מרגישים מול הגודל הזה? שוב, בלי שכל.
גם אתם מרגישים שיש משהו קצת מאפס ברגע הזה? איזו כניסה של הכל לפרופורציות הנכונות והאמיתיות שלו. כאילו ה' הוא כל כך גדול ששום דבר לא נותן לו פייט, אפילו לא אני.
ומעבר לזה יש את מה שאין לו שם, של נוכחות אבסולוטית ומוחלטת של ה' שלא משאירה מקום לשום דבר אחר על המסך.
*
עכשיו תנסו להסביר לאטום כמוני מה הסיפור שלכם.
לרגע הזה שהכי מקטין אתכם אתם רוצים לחזור ולהישאר שם? משהו לא בסדר אצלכם.
לא, לא, לא, אל תכניסו את השכל. התחושה שלכם בריאה ממש.
כנגד הרציונל, דווקא המפגש עם הגודל המוחלט הכי משקף את מי שהוא הכי אני.
*
אז לתחושה הזו קוראים יראה, ועם כל ההפתעה היא דווקא רגש שאנחנו מאוד מחפשים.
מיותר להוסיף שמושא היראה הוא ממש לא גנגסטר מפחיד, אלא מישהו שאנחנו מאוד אוהבים ומכבדים.
נכון, ליראה יש גוונים שונים, כמו לאהבה, אבל בעומק היא כנראה שיקוף אמיתי ופנימי למי שאנחנו.
בדור שלנו צריך לעשות עבודה רצינית כדי לשנות את היחס למושג 'יראה', ולזכור שבסוף, בהתחלה ובאמצע –
יראה היא חלק עמוק מהקשר.