לא להאמין איך הוא שוב תפס אותנו ברשת שלו. כמה ניסינו, כמה בכינו, כמה רצינו, ושוב פישלנו בגדול. מה יש בו במנוול הזה שכל כך מצליח לו? איך כל פעם אנחנו אומרים לו לא, ובסוף הולכים אחריו כמו כבשה תמימה?
זה לא מתחיל בהתחלה, זה מתחיל מהסוף.
בהתחלה הוא מגיע כמו בסרטים: תלבושת אדומה, זנב משולש, קרניים וקלשון ביד. זה אולי הרגע הכי פשוט בכל הסרט הזה, הוא מגיע עם שלט ענק: "אני היצר הרע שלך"! כל־כך קל לזהות אותו וכל־כך קשה להגיד לו לא.
טוב, נפלנו, ולא בפעם הראשונה, עכשיו ההצגה רק מתחילה. מי שחושב שכאן הוא עשה עלינו קופה, פשוט לא מכיר אותו, מזלזל ברמת האינטליגנציה שלו. רגע אחרי הנפילה הוא מתייצב למשמרת שניה, הפעם עם בגדים של אדמו"ר. פתאום, בתזמון כמעט קבוע שמפספס בשנייה, נשלפים מהמגירות האפלות כל הציטוטים, הפסוקים, המאמרים, שהיינו צריכים לשמוע ברגע שלפני: "כמה החטא חמור", "כמה התשובה עליו קשה", "כמה אסור לפגום ככה ה' ישמור". הלו, מה נסגר? איפה הייתם עד עכשיו?
שם הוא עושה את הקופה הגדולה, נותן לנו נוק־אאוט ומפיל אותנו לקרשים.
וזהו, שם בעצם הסיפור מתחיל, ברגע הזה שאנחנו מפסיקים לתת אמון בעצמנו. בעצם, הרבה יותר גרוע, ברגע הזה שאנחנו מפסיקים להאמין באמון שה' נותן בנו. מה נראה לנו, שהמשפטים האלה הגיעו מהאוויר? מישהו שלח אותם בתזמון מושלם, כדי לדאוג שנפסיק לחפש את הדרך החוצה. שנפסיק להאמין שיש דרך החוצה. שפשוט נשאר ונשקע עמוק בבוץ.
מי רוצה להילחם בקרב אבוד מראש? מי רוצה לזוז, להתקדם, אם כבר אין בשביל מה? הנפילה הגדולה שלנו ממש לא מתחילה ברגע שלפני, שם אנחנו אולי עוד נותנים סיכוי, מוכנים לנסות להחזיר אש. הנפילה הגדולה מגיעה ברגע שאחרי, ברגע שבו אנחנו מאבדים אמון, אמונה, תקווה. ברגע שבו אנחנו מאבדים את עצמינו לדעת. מי שמפסיק להאמין ולקוות מפסיק לחיות.
שאף אחד לא יבין לא נכון, הנפילות לא נעלמות לשום מקום, הן מחכות בהמון סבלנות שנעשה עליהן תשובה, שנתקן אותן. אבל התחושה שהנפילות מחזיקות אותנו בציפורניים, מקבעות אותנו למקום, ממש שייכת לדמיון שלנו. כל קשר בין התחושה הזו לבין האמת מקרי בהחלט.
המשוואה מאוד פשוטה: כל רגע שאנחנו כאן, הוא רגע שמישהו נתן לנו להיות כאן. המשמעות הפשוטה של ההיגיון הצרוף הזה הוא, שמישהו נותן אמון בלתי מסויג בנו וביכולת שיש לנו להתקדם הלאה. לא, ממש לא כמו חבורת זומבים, שבקושי גוררים את הרגליים. להתקדם הלאה עם כל האש והרעל שיש, ממש כמו שנראינו רגע לפני שנפלנו. להסתער על היעד הבא כאילו אין אתמול.
אין ייאוש בעולם כלל!!!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן