שמעתם פעם שבצבא לא מפעילים את השכל?
זה לא נכון!
פשוט אין את מה לא להפעיל.
*
עוד בהיותי אברך רך בשנים נתבקשתי על־ידי לשכת גיוסנו להגיע לדחות גיוס.
זה לא שלא הגעתי לפני זה לדחות גיוס, רק שהם לא בדיוק קלטו את זה או משהו. בקיצור, פשוט תגיע לדחות וזהו.
הייתה רק בעיה אחת – התאריך שקבעו לי נפל בדיוק על החופשה השנתית שלנו אצל סבתא של אשתי. בעקבות בקשה שלי לדחיית התאריך הפקידה הנחמדה הסכימה להתגמש, ואפשרה לי לבחור בין הגעה בתאריך המדובר לבין גיוס.
בדרך כלל כשיש לי כל כך הרבה אפשרויות אני מתקשה לבחור, אבל במקרה הזה בסייעתא דשמיא הצלחתי למצוא את האפשרות שנראתה לי מוצלחת יותר.
כמוצא אחרון התקשרתי למנהל של הכולל שאמר שהוא ינסה לשנות לי את התאריך, אבל בינתיים אשתי טענה שברור שעדיף לנסוע לתל השומר מהבית של סבתא שלה מנסיעה מהבית.
נו, טוב, שיהיה.
*
בבוקר המדובר התעוררתי מוקדם, מצאתי את עצמי באיזה יישוב דרומי נידח מתפלל שחרית במניין הראשון (מניין ראשון!), ונוסע לתל השומר.
השעה בה נדרשתי להתייצב הייתה 8:15 כמדומני, עבדכם הנאמן והיקה היה שם כמה דקות לפני.
מהר מהר אצתי רצתי אל אשנב הביינישים מאחורי הלשכה, כולי מלא אנרגיות ועף על עצמי שהנה עשיתי זאת.
בהקדמה של כמה דקות נעמדתי מול האשנב,
והוא היה סגור.
*
כמה דפיקות על הדיקט שסגר את האשנב עוררו משנתו יצור, שלפי סימנים שונים שידועים רק למומחים היה שייך למין האנושי, וגרמו לו לפתוח את האשנב.
עם כל האנרגיות שהגעתי איתן הנחתי על הדלפק את הצו והודעתי משהו בסגנון: "אמרתם לי להגיע, והנה אני כאן בזמן".
הדבר לא לגמרי ידע מה לעשות עם אובייקט כמוני, במיוחד שהוא גם מלא מרץ, דבר שלא מקובל בכלל שם באזור האשנב.
מסתבר שלא הייתה לו סמכות לטפל במקרה קשה כמוני, ולכן הוא פנה לסמכות בעלת שאר רוח ויכולת שיפוט יוצאת דופן.
המפקד שלו.
*
מכאן התנהלה השיחה האינטלקטואלית הבאה בתמלול משוער:
"למה באת"?
"זימנתם אותי בצו לדחות גיוס".
"אבל חוק טל (חוק גיוס בני ישיבות) פקע (יעני, אין יותר דחיות גיוס)".
"אז למה שלחתם צו אם ידעתם שהחוק יפקע"?
"הצו נשלח לפני שהחוק פקע".
"כן, אבל ידעתם שהחוק יפקע ואני לא אצטרך להתייצב, אז למה שלחתם צו"?
כאן המפקד עפעף קלות, וניסה שוב להסביר לרפה שכל כמוני את ההיגיון הצרוף: "הצו נשלח לפני שהחוק פקע, עכשיו החוק פקע ולא צריך להתייצב".
תשובות עמוקות כאלו הן הרבה מעבר ליכולות השכליות שלי.
"טוב, תגיד גם לכל החברים שלך שלא יבואו".
"טוב".
בסוף הנסיעה לגוש דן הייתה ממש בהשגחה מופלאה, אבל זה סיפור לפעם אחרת.
*
זו בעיה ידועה – מי שנמצא בתוך המערכת מתקשה, עד לא מסוגל, לפרוץ את הגבולות שלה.
כדי להיות יכול לחשוב מחוץ לקופסה ולשבור תקרות זכוכית לא קיימות, צריך בהרבה מקרים מישהו מבחוץ.
החשבון הוא פשוט. אם אני בפנים אני לוקח את המערכת כמובן מאליו, המערכת היא הנתון, עכשיו צריך לנסות לשחק עם המשתנים האחרים. מי שמגיע מבחוץ מוכן לקחת גם את המערכת כאופציה לשינוי, ולכן הוא רואה וחווה דברים אחרת ממי שנמצא בפנים.
*
כשאני פוגש את ה' יתברך דרך התבוננות בעולם אני אמנם מתמלא יראה, אבל יראה תחתונה כזו שלוקחת אותי ואת העולם כמובנים מאליהם. מה שלא יקרה אני כאן כדי להישאר, והאני הזה שנשאר הוא זה שירא מה'.
דבר אחד אני לא מסוגל לעשות – לצאת מעצמי ולהיות מוכן להניח גם על הקיום שלי סימן שאלה.
*
התבוננות מעמיקה יותר, שמכירה בכך שבעצם יש רק ה' וכל העולם הוא תמיד אופציה ולא נתון, מאפשרת לי לצאת מעצמי ומהנחות המוצא הראשוניות שלי.
מה שעלול לקרות לי במקרה כזה הוא שהנוכחות של ה' תהי' כל־כך מוחלטת, שאני פשוט אאבד את תחושת ה'אני' שלי.
אפשר גם להציג את זה ככה: הנוכחות האבסולוטית של ה' גורמת לי להתבייש ממנו לא כי עשיתי משהו, אלא פשוט מעצם הנוכחות, באופן שלא מאפשר לי להרגיש את עצמי.
לזה קוראים 'יראה עילאה' – יראה עליונה.
*
ברור!
בכל מקרה הדרך להגיע לשם חייבת לעבור דרך היראה התחתונה שמובילה לקיום תורה ומצוות, שהן תנאי הכרחי כדי להגיע ליראה העליונה.
ואין ספק שזו בהחלט מדרגה למתקדמים פלוס פלוס, ולא כל אחד יכול להיות שם לגמרי.
אבל רק לדעת שיש דבר כזה בעולם מאפשר לנו, שוכני העמקים, לנשום אוויר מסוג שונה –
אוויר פסגות.
