המצב אף פעם לא היה כל־כך גרוע כמו הרגע הזה.
כבר שנתיים יש רעב בארץ. בהתחלה הם הסתדרו, היה להם מספיק אוכל, אבל בסוף גם הם נאלצו, כמו כולם, לרדת למצרים כדי לקנות אוכל. זה לא אמור להיות מורכב מדי, המון אנשים עושים את זה, מגיעים למצרים, קונים אוכל וחוזרים הביתה.
לא במקרה שלהם. באופן לא מוסבר הם מוזמנים לפגישה רשמית עם המשנה למלך, האיש השני בממלכה וכנראה גם בעולם כולו. כבר מההתחלה הכיוון לא משהו, עם מיני־חקירה והאשמה ישירה בריגול. די מהר הם נדרשים להגן על עצמם ולהציג תמונת מצב משפחתית אמינה: אנחנו שנים עשר אחים, רק שאח אחד איננו ולא יודעים איפה הוא והשני בבית עם אבא. הסיפור לא משכנע מספיק, והם נדרשים לספק הוכחות – המשנה למלך דורש מהם להביא את בנימין כראיה ודאית לסיפור שלהם. בעצם הוא רוצה שכולם יישארו במאסר, ונציג אחד ילך להביא את בנימין. בתור ספתח חביב הם מושלכים לכלא לשלושה ימים. ביום השלישי יש למשנה למלך הצעה נדיבה: הוא לוקח את שמעון כבן ערובה, ומשחרר את כולם להביא אוכל הביתה ולחזור עם בנימין.
בדרך חזור אחד מהם פותח את השק עם התבואה כדי להאכיל את החמור, ומוצא את הכסף שלו חזרה בשק. תיאורטית זה תמיד נחמד לקבל כסף, אבל בסיטואציה הנוכחית זה מריח כמו מישהו שמנסה להפליל אותם. כשהם מגיעים הביתה כולם פותחים את השקים ומגלים גם הם את הכסף בשקים, זה כבר ממש מלחיץ.
עכשיו הם מספרים את הסיפור לאבא, עם הדרישה הלא־מתפשרת של המשנה למלך לראות את בנימין ולאמת את הגרסה שלהם. התשובה של יעקב נחרצת – לא! רק כשהאוכל נגמר, ויהודה לוקח על עצמו ערבות מלאה לבנימין, יעקב מוכן לשלוח אותם. הוא שולח איתם את הכסף שחזר עם כסף חדש לקניה נוספת, וגם מוסיף מנחה למשנה למלך.
הם מגיעים למצרים בחשש גדול, ומוזמנים לבית של המשנה למלך, מה שרק מעצים את החשש מתרגיל שמישהו עושה להם. תרחיש בו הם נאשמים בגניבת הכסף ומוצאים את עצמם עבדים במצרים הוא לא מופרך בכלל. ולכן עוד בפתח הבית הם מסבירים לאיש הממונה על הבית שאין להם מושג איך הכסף הגיע אליהם, אבל בכל מקרה הם הביאו אותו בחזרה. הממונה על הבית דווקא נינוח מאוד ושולל את החששות שלהם. הוא מסביר להם שהכסף הוא מתנה שאלוקים נתן להם ושאין להם מה לדאוג, הוא גם מוציא אליהם את שמעון ונותן להם מים לרחוץ את הרגלים ואוכל לחמורים, ולסיומת מסתבר שהם מוזמנים לארוחת צוהריים פרטית עם המשנה למלך.
כשהמשנה למלך מגיע הם משתחווים ומגישים לו את המנחה, כשהפעם האינטראקציה דווקא נעימה מאוד. הוא שואל אותם לשלומם ולשלומו של אבא ומתייחס במיוחד לבנימין. אחר־כך הם יושבים לסעודה, כשהמשנה למלך מושיב אותם באופן מפתיע לפי גודל למרות שהוא לא אמור להכיר אותם עד כדי כך, נותן להם מתנות, ובסיום הארוחה שולח אותם חזרה הביתה.
ישתבח שמו. הם יכולים לנשום לרווחה. האירוע מאחוריהם.
אז זהו שלא.
הם לא מספיקים להתרחק הרבה כשהממונה על הבית משיג אותם ומאשים אותם בלא פחות מגניבת גביע הכסף האישי של המשנה למלך. כל־כך ברור להם שהם לא גנבו שהם מוכנים להצהיר שבמידה והגביע אצלם האיש שהגביע ימצא בידו ימות וכל השאר יהיו עבדים למשנה למלך. הממונה על הבית מסכים שכך היה ראוי, אבל מציע הצעה נגדית מרוככת – מי שהגביע אצלו נשאר עבד במצרים והשאר משוחררים. עכשיו מתחיל החיפוש. שק אחרי שק נפתח בלי תוצאות, זה נראה שהם משוחררים, נשאר רק השק של בנימין. הממונה על הבית פותח אותו והגביע נמצא שם ממש בפתח השק.
איזה שבר! החופש היה במרחק נגיעה והמציאות התרסקה להם בפנים. הם קורעים את הבגדים וחוזרים חזרה למצרים. המשנה למלך עוד נמצא שם והם שוב נופלים לפניו על הרצפה. הוא דורש הסברים שאין להם, ויהודה מודיע שהם כולם נשארים עבדים עם בנימין. המשנה למלך לא מעוניין, הוא שולח את כולם חזרה לאבא, אבל משאיר את בנימין אצלו. מה שנשאר ליהודה הוא רק לגשת ולנסות לשנות את ההחלטה.
המצב אף פעם לא היה כל־כך גרוע כמו הרגע הזה.
*
ואז. בשניה אחת הכל מתהפך.
"אני יוסף".
המסך עולה ומסתבר שבעצם הכל היה בסדר כל הזמן. המשנה למלך הרשע שניסה להפליל אותם? זה יוסף, אח שלהם. עכשיו הם יכולים להסתכל אחורה ולראות איך לאורך הדרך כל נקודות השבר והקשיים היו מושגחים לחלוטין. אף פעם לא היה באמת רע, זה רק היה נראה ככה.
*
עכשיו תחשבו עלינו.
תחשבו על כל הקשיים הכלליים והפרטיים. על כל הרגעים שהיינו בטוחים שהמצב גרוע ממש, שאולי אפילו לא יכול להיות יותר גרוע.
מה היה קורה אם פתאום מישהו היה אומר לנו: "אני יוסף"? ברגע אחד היינו רואים איך הכל היה רק הדמיון שלנו, כמה שהמציאות האמיתית הייתה מושגחת לגמרי, ומי שהוביל את כל הסיפור זה מי שהכי הכי אוהב אותנו.
בגאולה הקרובה ה' יתברך ירים את המסך ונזכה לראות את זה. אבל בינתיים נשאר לנו להאמין שגם אם אנחנו לא רואים, מאחורי הכל יש מי שאומר לנו כל הזמן:
"אני יוסף".
