אח, היו ימים, היינו קטנים ותמימים. בגן, ואחרי זה בכיתה א', עושים רכבת ארוכה ועוברים בין הכיתות. ראש חודש אדר היה יריית פתיחה לאירועי חודש אדר: יום ספורט מורים נגד תלמידים, תחרות תחפושות, החלפת משלוחי מנות, וגולת הכותרת – שוק פורים הנכסף. ומעל הכל, הציפיה לפורים עצמו. פורים!!
נו, תתעורר, מה פתחת לך בנוסטלגיה? אתה יודע איזה שוק פורים מטורףףףףף יש לנו? כבר שבוע השבט לא מפסיק לשנורר פרסים להגרלה, וזה עוד בלי לדבר על התחנות השוות. וביום ספורט אנחנו הולכים לקרוע את הר"מים, למה איתי הגבוה קוטף ריבאונדים כמו מכונה. והשנה התחפושות הולכות להפיל את החבר'ה מהכיסא, חכה, אתה עוד לא מאמין מה אנחנו הולכים להביא. אז מה חסר לך, הרכבת? יאללה, התבגרנו.
נשמע אחלה, אבל לא על זה אני מדבר, אני מדבר על המבט בעיניים. תסתכלו רגע בתמונה מהגן, זאת עם התחפושת הקנויה של הליצן/מרדכי היהודי/מלכת אסתר/סופר-מן. תנו לילד הזה מבט עמוק בעיניים, מה יש שם? תמימות, שמחה פשוטה כזאת, עוד משהו שפספסתי?
עכשיו לכו להסתכל במראה. מוכנים להסתכל גם שם עמוק בעיניים? נכון, קצת מלחיץ, אבל תהיו חזקים. מה אתם רואים שם? תמימות? שמחה פשוטה כזאת? משום מה לא כל כך נראה לי. יש לי תחושה שיש שם קצת טירוף, הרבה בלבול, ומשהו לא ברור שמשדר מצוקה.
מהרגע שנכנס אדר אנחנו לא מפסיקים לנסות לתפוס את השמחה, חיה או מתה. רודפים אחריה אחוזי אמוק, שהיא לא תברח לשום מקום. עוד אטרקציות, עוד הופעות, כל מה שאפשר כדי לשבור את השגרה האפורה שמאיימת לאכול אותנו. לברוח כל עוד נפשנו בנו מהדיכאון שאוכל בנו בכל פה. ומאיזושהי סיבה זה פשוט לא מצליח לנו, ככל שעוברים הימים סף התסכול והלחץ עולה, עוד לא הצלחנו לשמוח באמת. עוד שניה פורים ואנחנו עוד לא שמחים, מה לעשות? ואז מגיע פורים, עם ניחוחות האלכוהול, ואנחנו שותים ושותים, כי היום מותר, ובעיקר, כי אולי שם סוף סוף נמצא את השמחה האבודה.
קצת לא נעים להגיד, אבל יש כל מיני דברים עדינים שלא מגיעים בכוח, שמחה היא כנראה אחת מהם. ולא, כל רעשי הרקע האלה לא ממש עוזרים. ורק למי שעוד לא ממש סגור על עצמו, להשפיל אנשים אחרים גם לא ממש נותן את התפוקה הרצויה, יותר בכיוון של להרחיק אותה בדיוק לכיוון השני.
מי שמחפש שמחה אמיתית באדר, כנראה צריך לחזור לתמונה ההיא מהגן. אחרי כל הסיבובים שעשינו, מסתבר שאין תחליף לתמימות ופשטות. לכל המעשים הטובים והקטנים שמשמחים אחרים, וגורמים ללב שלנו להרגיש פתאום איך הוא מתרחב וגדל. לכל המקומות הקטנים והפשוטים, הלא מתוחכמים, שמביאים משב רוח חדשה עמוק לנפש.
שימו רגע ידיים על הכתפיים של זה שלידכם. מוכנים?
"מיש מיש מיש מיש, מיש מיש מיש מיש, משנכנס אאדאאאאאאר".
