בתחילה אנשים קטנים נדמו הם, כחגבים בעיניהם, וכן בעיני המתבונן. עסוקים בחיי היום-יום השוחקים, המתישים, הקטנים והמקטינים. פרודים ומפורדים מפוזרים וקטנוניים. עם ככל העמים.
פרצו גדריה ותימלא הארץ חמאס, תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. עולם שבור ראינו, שבור עד היסוד. מלכות נפולה, בזויה, שפלה. חילל ממלכה ושריה. למה פרצת גדריה וארוה כל עוברי דרך, נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל.
קום בתולת ישראל.
קום, קום, קום בתולת ישראל.
כמו הקיץ וניעור מתרדמה ארוכה, משיל קליפות לא לו, שכבות שכבות של ייאוש וקטנות בהינף יד הוסרו. ומתוך ההריסות, השברים, קמו הם, בני הנביאים, נשמות ענק בנות הגדול בענקים. לא האמינו מלכי ארץ כל יושבי תבל, הלא אנחנו בעצמנו לא האמנו למראה עינינו. ענקים שבענקים, נשמות של משיח, נשמות של גאולה, נשמות האחוזות ודבוקות בנשמת האומה. נשמות של מסירות נפש כפשוטו ממש, ללא מליצה. חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, יחידה ליחדך.
שמעו אליי עמי!
אם לא נביאים אתם, בני נביאים ודאי.
לא רק החייל בחזית, המוסר את נפשו. לא רק עמודי התמך, לומדי התורה. גם אתה המוכר במכולת, פועל הבניין, המורה, התלמיד, הנהג, השומר. גם את הגננת, הפקידה, הטלפנית, המוכרת. אתן הרעיות, ההורים הילדים שממשיכים לחיות, לחייך ולצחוק.
הראיתם? מוסר הלוט, האופק אט אט נפרש לפנינו, מרחבים של גדלות תחת קטנות. הן עתה בכל פעולה, בכל מעשה, כל אחד מאיתנו יכול לשאת את הנס. נס לעמים. על הר גבוה לעלות עם רגלי מבשר, לספר תהילות ה' בעולם.
לוחמים אנחנו מלחמות ה' למענו ולשמו. מלחמת הטוב על הרע, האמת על השקר, הנצח על הכאן ועכשיו.
כבמארג מופלא נושאים כולנו את המשא, כל אחד בדיוק במקום בו הוא נדרש. אין אחד מיותר, אין אחד שיכול לקום וללכת לעזוב משמרתו, כולנו אחד, אחוזים זה בזה, קשורים בעבותות אהבה ושליחות. אל נא ניפול, אל נחלש, נתאזר בגבורה.
הן כה קרובים אנחנו לימי גאולה, ימים של אור וטוב. הרימו הראש, ישרו המבט, היטיבו לראות. בני נביאים אנחנו, ולקרוא בשם ה' נועדנו.
"עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱ-לֹקֵיכֶם":
