כמה שזה נשמע הזוי,
אבל גם בסביבה הקרובה שלו הוא היה דחוי.
*
יש קבצנים כאלה שכיף לתת להם צדקה, זה משהו באיך שהם מבקשים, בתודה שאתה מקבל אחרי שנתת, בחיוך שיש להם על השפתיים. מפתיע, אבל ככל שהם רוטנים פחות, שנראה שהחיים שלהם לא כאלה קשים, למרות שהם באמת כן, הם מקבלים יותר.
ויש את אלו שלא מפסיקים לרטון, החיים כבדים עליהם, הם כל הזמן בכאסח עם העולם. נתת משהו? יש להם מה להגיד על הסכום, על איך שנתת, על אנשים אחרים שלא נותנים, על הרוע שיש בעולם, על החיים המבאסים שלהם. ברור שצריך לתת להם, אבל לפעמים זו ממש עבודה לתת במאור פנים.
*
יש אנשים שמכבדים את עצמם, מנסים בכל מצב להיראות ראויים, להיות בני־אדם. גם אם אין להם, הם לא יתפשרו על מי שהם, על הנראות שלהם. ברור שזה משפיע הלאה, אנשים מעריכים ומכבדים בחזרה אנשים מהסוג הזה, מתייחסים אליהם לפחות כשווים אליהם.
ויש את אלו המוזנחים. הבגדים שלהם מלוכלכים, קרועים, לא במידה. הם לא מסופרים, לא מקולחים, מריחים בהתאם. לפעמים נוסף לכל המכלול גם ריח אלכוהול שסוגר את הפינה. לא נעים לעמוד לידם, לדבר איתם, בטח לא להיות איתם באינטראקציה קרובה רציפה (סליחה סליחה סליחה מבחורי ישיבות, חוואים ונערי גבעות מסוימים שמזהים את עצמם, אין קשר בין המצולמים לכתבה).
*
אז גורי היה איזה שילוב מופלא של אופי נוראי עם חזות חיצונית של דיר עיזים (לשון נקיה).
לא באמת קראו לו גורי, זה רק היה הכינוי שלו ברחוב, הדיירים האחרים הדביקו לו את הכינוי כי הוא לא הפסיק ליילל: 'החיים קשים, רע לו, נמאס לו מכל המושחתים, אף אחד לא מחייך אליו, כולם נגדו, העולם הוא מקום אכזרי וכו' וכו".
תוסיפו לזה את השיער שלו שלא ראה מספריים כמה עשורים, עם כמעט מספר זהה של שנים מאז המקלחת האחרונה, וכמות הכינים בהתאם. להשלמת התמונה רק תדמיינו את המכנסיים בדיוק לא מתאימות – משהו בין ארוך לשלושת־רבעי, חולצה ארוכה, קרועה, מלוכלכת, מלא בקבוקי אלכוהול ריקים מפוזרים באזור שלו ואתם מתחילים להבין את העניין בערך.
בקיצור, איך שהחבר'ה קראו לו מאחורי הגב –
המיץ של הזבל.
*
לכבוד ביקור הנשיא של ארה"ב כוחות הביטחון ניקו את הרחוב מכל ההומלסים כמה ימים מראש, רק לוודא שאף חסר־בית לא מתכוון לשלוף פתאום איזו הפתעה. כולם זה כולל כולם, גם אלו שגרו שם עוד לפני שהנשיא נולד.
עד היום עדיין מבצעים תחקירים כדי להבין איך זה קרה, אבל את גורי אף אחד לא פינה. באמת לא ברור אם המאבטחים פשוט לא זיהו אותו כחבר מין המניין במין האנושי, או שהם כן זיהו אבל חששו להתקרב לאזור בו מריחים אותו, או שבכלל הוא כבר התמזג לחלוטין עם הסביבה הקבועה שלו.
כל זה לא משנה, בפועל – כשהנשיא עבר עם כל הפמליה הנשיאותית שכללה חמש־עשרה מכוניות מלאות מאבטחים, עוזרים, עוזרים של עוזרים, שניים־שלושה יועצים ואת הנשיא ואשתו, גורי היה שם.
אל תדאגו, הוא בכלל לא קלט את הקטע, בדיוק כשהנשיא עבר הוא ישן.
כמה אופייני.
*
את מה שקרה רגע אחר כך אף אחד לא דמיין.
הנשיא ביקש לעצור את השיירה, ולמרות המחאות והדרישות של אנשי האבטחה הוא יצא מהרכב וצעד לכיוון גורי.
כשגורי פקח את העיניים הוא ראה איזה משהו לא מוגדר, מעונב, בחליפת שלושה חלקים. דברים כאלה הוא ראה לפעמים בחלקים של עיתון שהתגלגלו אליו, לא במציאות. מה שכמובן גרם לו להתחיל לצעוק שיעזבו אותו בשקט, וש'אפילו לישון נורמלי כבר אי אפשר היום'.
הנשיא לא התרגש, הוא גם לא הרשה לאף אחד מהמלווים שלו לגעת בגורי. הוא בעצמו הושיט לגורי יד, הרים אותו, הוביל אותו לתוך רכב השרד, ונתן הוראה לנסוע ישר למלון.
במלון הוא הכניס את גורי לחדר הפרטי שלו, חיבק אותו, דאג לו למקלחת טובה, תספורת, בגדים, אוכל, כסף ובעיקר להמון תשומת לב והקשבה.
*
הזוי?
כל זה רק תיאור חיוור וקלוש לאהבתו של ה' יתברך שהתגלתה לנו ביציאת מצרים.
מצרים – ערוות הארץ, מקום הזוהמה והטומאה, לשם ה' יתברך ירד כדי לגאול אותנו. ה' יתברך שהוא אין סוף, שכל העולם לא תופס אצלו מקום, סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, שכמה שלא נדבר עליו רק נקטין אותו, ירד בעצמו, לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף ולא על ידי שליח, להוציא אותנו משם.
וכל זה כדי לתת לנו תורה ומצוות ולהיות מיוחדים לו, כמו שאשה מיוחדת לבעלה ועוד יותר מזה.
אחרי שרואים את זה ככה, איך אפשר לא לאהוב את ה'?
לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו:
הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה.
ונאמר לפניו שירה חדשה,
הללוי־ה.
