להחזיק חזק חזק חזק,
רק עוד קצת וזה נגמר,
אחר כך אפשר לחזור לחיים הרגילים,
להיות שוב בן אדם רגיל.
*
זה תיאור קורע לב של יהודי החפץ בעילום שמו שעובר עכשיו תקופה קשה מאוד.
הוא מרגיש שדורשים ממנו להיות מי שהוא לא, שמצפים ממנו ציפיות שלא תואמות את היכולות שלו, שרוצים שהוא לא יהיה בן אדם.
כמו שאתם מבינים התקופה הזו היא תקופה של לחץ ומתח. הנחמה היחידה היא שיש לכל הלחץ הזה תאריך סיום, בערך בעוד חודש.
בינתיים הימים האלה הם ממש 'ימים נוראים'.
*
מי שלא מכיר את היהודי הזה תבוא עליו ברכה, אשריו ואשרי חלקו, מעורר קנאה ממש.
איזה תענוג להיכנס לאלול בלי לחץ, בלי פאניקה, ממש בכיף כזה. רק לחכות לסליחות לפנות בוקר, אחר כך להשתוקק לתקיעות בראש השנה, ולהתרגש מיום כיפור שמגיע.
רק שהתיאור הפסטורלי הזה לא תואם בגרוש את המציאות של חלק גדול מהאנשים שאני מכיר.
אצל רוב האנשים ראש חודש אלול תואם את קטע הפתיחה, מישהו רוצה שאני אחזור בתשובה ואני לא יודע לעשות את זה. זה כאילו להגיד לי: "עכשיו ארבעים יום תהיה מישהו אחר שהוא לא אורי צוקר, רק בשביל הפרוטוקול, כדי שנוכל לרשום אותך רשמית בספרן של צדיקים גמורים. אחרת אתה עלול להירשם בספרן של רשעים ויש לזה השלכות לא נעימות בכלל".
אז זהו, שבינתיים אני בדרך להיות צדיק גמור.
ממש גמור.
*
הלוואי שרק באלול היינו מרגישים ככה, הבעיה היא שזו איזו תחושה מתמשכת שיוצאת מתוך הנחת מוצא שאני ועבודת ה' זה לא בדיוק סיפור אהבה מתמשך.
ומה שאנחנו לא מעיזים להגיד, ואפילו לחשוב, זה שבעצם גם אני וה' זה לא בדיוק סיפור אהבה מתמשך.
ה' הוא מלך רם ונישא, קנא ונוקם, הדן את עולמו במידת הדין המתוחה, ויש לו דרישות אין סופיות ממני שאני העבד הנרצע צריך למלא.
והכי גרוע זה שחסר לי קשר פנימי לאירוע. אני לא צדיק ולא ממש עובד ה' (ממש לא עובד ה' ליתר דיוק), ככה שאפילו דרייב לנסות אין לי.
*
גאון, פשוט גאון הנפש הבהמית הזו.
זה כישרון מולד להצליח להגיד המון דברים נכונים ממש ופשוט לשקר במצח נחושה, ובתוך כל זה להכניס כמה שקרים בוטים בלי שנשים לב.
תגידו, זה שה' הוא מלך רחום וחנון זו לא אמת? אה, ברור, מתי אנחנו חושבים על זה שה' הוא רחום וחנון? רגע לפני שאנחנו נופלים אנחנו רק נזכרים שיש למטה רשת ביטחון, ה' בכל מקרה סולח, אפשר ליפול יותר בנחת.
רגע אחרי הנפילה אנחנו כבר מרוסקים, טוענים בתוקף שה' כבר לא רוצה אותנו, הרי הוא מלך קנא ונוקם. מה, זה לא נכון?
*
אתם לא רואים שמשחקים בנו?
הכל נכון, זו רק שאלה של דגשים ותזמון, והנפש הבהמית שולפת כל פעם את הקלף שישאיר אותנו למטה. אתה הולך ליפול? אל תדאג, ה' יסלח לך. נפלת? אין לך סיכוי לקום, ה' כבר לא רוצה אותך.
אם היינו הופכים את המחשבות היינו נופלים פחות וקמים יותר, אבל אז היא לא הייתה מנצחת וזה לא שווה.
ובעצם צדיקים לימדו אותנו שה' הוא תמיד טוב לכל, רק יש פעמים שהטוב הזה מתגלה בצורה שנראית לנו לא טובה, לטובתנו. אבל זה ארוך ולא לעכשיו.
*
תעזבו את מה שדיברנו עד עכשיו בצד רגע, כל זה עניין של משקל ותזמון. מאחורי כל האמת המשקרת הזו יש שקר אחד בוטה שאנחנו מפספסים.
הטענה המרושעת שבפנים אנחנו שחורים, מלוכלכים ובעיקר לא באמת קשורים היא שקר גס.
לכל יהודי, כל יהודי, בלי יוצא מהכלל, רק מהיותו יהודי, יש אהבה פנימית עמוקה לה'. בבסיס כל יהודי אוהב את ה' עד כלות ורק רוצה לעשות לו נחת רוח. זו אהבה כל כך חזקה שהיישום הכי קיצוני שלה זו המוכנות שלנו לוותר על החיים בשביל ה', לא כי אנחנו פועלים משיקול דעת, אלא כי אנחנו משוגעים מרוב אהבה.
האהבה הזו פשוט יותר חזקה מאיתנו.
*
קלטתם? מי שעובד באלול מתוך לחץ ופניקה עושה הכל, הוא מפספס רק דבר אחד, את אלול. הוא פשוט לא פוגש את ה', אלא את הדמיון שהנפש הבהמית מנפיקה לו.
באמת באלול עושים לפעמים דברים קצת אחרים, מתנהגים בצורה לא שגרתית, אבל זה הכל חלק מהסיפור.
אני לדודי ודודי לי זה סיפור אהבה. אלול זה הזמן לגלות בעצמנו את האהבה היוקדת שלנו לה', להיות הכי מי שאנחנו באמת ורק שוכחים את זה,
פשוט משוגעים מאהבה.
