A53 טייק 2, אקשן!
"אז מה אתה אומר, יושבים מחר בערב??"
"נשמע סבבה, תשלח בקבוצה ואני אתקשר לאברי".
"וואי, מה זה לא מתאים לי שהוא יגיע, הוא מגיע ומיד תופס את הבמה".
קאט, קאט, קאט.
מה הבעיה שלך עם זה שאברי תופס את הבמה? איזו במה בכלל?
מה, אתה חי בסרט?
*
אז זהו, שכולנו חיים בסרט.
לסרט שלי קוראים "אורי צוקר", אני השחקן הראשי והחשוב ביותר, כל השאר הם שחקני משנה, ניצבים, או כאלו שנכנסו לסרט בטעות והיה עדיף שבכלל לא יהיו.
מה שאני לא עושה אני מרוכז בעצמי ובאופן שהחברה תופסת אותי, דורש מקסימום תשומת לב ויחס. אפילו אם אני יושב בצד אני מצפה שכולם יראו כמה ההוא שיושב בצד כזה שקט, עדין וצנוע. הדבר הזה מגיע עד הרמה האבסורדית שאפילו כשאני מקשיב למישהו אחר, אני חצי מקשיב וחצי עסוק לטפוח לעצמי על השכם, כמה ההקשבה שלי מיוחדת, והלוואי שגם הוא שם לב לזה.
בקיצור, אני בקדמת הבמה, אני ואין בלתי.
*
ואז מגיע הרגע המלחיץ הזה, שמישהו יותר מרשים ממני נכנס לחדר. השחקן הראשי מקבל לפתע תפקיד שולי וזניח של ניצב בסרט של מישהו אחר. פתאום אני לא יכול להמשיך לדמיין שכולם עסוקים בי ובכמה שאני מיוחד.
כן, בדיוק, לדמיין.
הרי אף אחד לא באמת עסוק בי כל הזמן. כולם, בדיוק כמוני, עסוקים בלדמיין שכולם עסוקים בהם. כל אחד חי בסרט של עצמו, וכל אחד הוא שחקן ראשי. רק שבדרך כלל אני מצליח להתעלם מהעובדה המצערת הזו, שאני לא באמת מעניין כמו שאני חושב, עד שנכנס המסמר התורן וגורם לי להרגיש את מה שאני יודע ומדחיק, שאני בסך הכל עוד שחקן בסרט הגדול של החיים.
*
תסתכלו רגע מסביב.
טוב לכם לחיות בתוך ים של אנשים עם כתר על הראש שכל אחד בטוח שהוא המלך? אוסף של פרטים שחיים בעיקר את עצמם? כיף לכם לדבר ככה אחד עם השני? אתם מרגישים שבאמת מקשיבים לכם? מתעניינים בכם?
כמה כוח יש לחברה שבנויה ממלא חלקיקים שמסרבים להתמסר להיותם חלקיקים? ציבור שמורכב מאוסף אנשים שלא רוצים פשוט להיות חלק ממנו, אלא מנסים להידחף למרכז?
*
תרשו לי לשתף בחוויה אישית.
ביחד עם עוד עשרות אלפי אנשים עלינו, משפחתי ואני, לחומש.
חוץ מהחשיבות הגדולה של עצם המעשה, והזכות להיות שותף במשהו לבניין הארץ הקדושה שלנו, הייתה עוד נקודה שהייתה מאוד משמעותית לי.
עצם היותי חלק ממשהו.
לאורך הדרך הסתכלתי מסביבי ונשמתי עמוק את הכלל, ההוא שבדרך כלל אני מתעלם מקיומו. למשך כמה שעות זכיתי להיות פרט קטן וזניח בתוך משהו גדול.
זה באמת לא היה אכפת לאנשים אם אורי צוקר נמצא שם או לא, אם הייתי נעדר מהאירוע אנשים לא היו חשים בחסרוני, אפילו הסטטיסטיקה לא הייתה משתנה. ובכל זאת באתי. לא כדי לעמוד בקדמת הבמה, אלא כדי להיות פשוט חלק, וזהו.
אלא שבאופן מפתיע, ממש לא הרגשתי פרט קטן וזניח. לכמה שעות הרגשתי מלא משמעות, לא בגלל מי שאני, אלא מעצם היותי חלק ממשהו גדול.
*
מי שחושב שצריך לעלות לחומש כדי לחיות בתודעה הזו, באמת חי בסרט.
בעצם אנחנו שם, רק צריך לגלות את זה.
לא מאמינים? קחו תרגיל קטן.
מה ההגדרה העצמית הכי פנימית ועמוקה שלכם? שאתם יפים? נו, באמת. שאתם חכמים? ואם חלילה תפסיקו להיות כאלה כבר לא תהיו אתם? שאתם טובים? מתקרב, אבל עדיין לא ממצה.
אם תחפרו עוד טיפה תגלו שההגדרה היחידה שלא תלויה בשום דבר היא היותכם יהודים. או במילים אחרות, היותכם חלק מהנציגות האלוקית בעולם.
תנו שניה לאסימון ליפול. זהו בדיוק, זו ממש אותה הגדרה פנימית של כל מי שנמצא סביבכם.
תפסתם? המשמעות הפנימית והעמוקה ביותר שלנו היא היותנו חלק. חלק א-לוה ממעל ממש וממילא חלק מכלל שזו ההטבעה היסודית שלו. ודווקא שם, במקום שנראה כאילו הוא מוחק אותנו, אנחנו מוצאים את עצמנו באופן הרבה יותר אמיתי.
להיות חלק זה להיות שלם.
