בס"ד

שמות שמות,

פנים פנים,

זה פשוט לא נגמר.

אגרוף לבטן.

*

ביום העצמאות האחרון נסענו, אבא ושלושה בנים, לדוד הגיבור שמשרת באזור צאלים.

האמת שהדוד הגיבור היה די מבואס, יען כי השאירו אותו לשמור על הבסיס בזמן שהחברים שלו נכנסים לעזה, אבל זה מה יש, החיים הם לא תמיד תותים.

בדרך לבסיס עברנו בעוטף עזה. שילוט הכווין אותנו לכיוון כרם שלום, ושמות כמו: אופקים, רעים וכו' קישטו את הדרך, מספרים באלם סיפורי זוועות וגבורות. תוך כדי נסיעה ניסיתי קצת לדברר את השלטים האילמים לתוך הרכב, מחבר שמות לסיפורים.

רעים. המסיבה ברעים.

"אולי נעבור שם בדרך חזור, מה אתם אומרים"?

*

אז זהו, שבדרך חזור כבר היה מאוחר, וכבר כמעט ויתרתי על כל האירוע. אבל אחד הבנים התעקש ממש שנעבור שם, טלפון קצר לאשתי, והחלטנו להאריך את הדרך ולא לוותר.

טוב שלא ויתרנו.

נוסעים את הדרך ההפוכה מהדרך שעשו הארורים באדם בבוקר הטבח.

*

מראש אמרו לנו שיש שם תמונות שפחות שייך שנראה, אז לא ירדנו מהרכב, אבל מה שראינו כבר הספיק.

364 הפך ממספר – לשמות ופנים.

אין איך להעביר את הזוועה לאותיות על נייר. פלקט לבן גדול מלא באותיות קטנות וצפופות – שם ועוד שם, ועוד שם. שורות שורות של תמונות – פנים, ועוד פנים, ועוד פנים.

הטבח בנובה הוא לא סיפור, הוא אמיתי לחלוטין.

וזה מה שהכי מזעזע באירוע.

*

ואז הגיעו השאלות.

"למה הם עשו מסיבה"?

"למה מסיבה בחוץ ולא בבית"?

הבנתם?

אם הם לא היו הילדים שלי הייתי מתמלא קנאה, הלוואי עליי כזו תמימות ופשיטות. הם דמיינו משהו באזור הבר מצווה או יום הולדת, לא מעלים על דעתם כמה הם אפילו לא בכיוון.

גם לי אסור הלכתית לחשוב על מה שהיה שם במסיבה.

הרבה קדושה כנראה לא הייתה שם.

*

בואו נעשה קאט לחיים ונחזור לשמחת תורה 6:28 בבוקר, רגע לפני שהעולם התהפך עלינו.

התמונה בהירה.

אלפי אנשים שעושים דברים שממש לא משמחים את ה' יתברך, בלשון המעטה. יכול להיות שהיינו צריכים לעמוד שם בחוץ ולצעוק 'שאבעעעעעעעעס', או משהו כזה. מה נראה להם שהם עושים?

*

דקה קדימה והאנשים האלה מקבלים את התואר המכובד שאפילו גדולים שבצדיקים לא זכו לו: נהרגו על קידוש ה'.

ועכשיו אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם.

ה' יתברך בחר בהם, מכל האנשים בעולם, להיות הכי קרובים אליו.

*

בתוך כל סימני השאלה שהסתובבו ברכב היה חשוב לי להניח סימן קריאה גדול.

אנחנו לא יודעים מה זה יהודי!!!

הוא נראה רחוק, מתנהג רחוק, ואפילו חושב שהוא רחוק.

אין לזה שום כיסוי.

בשניה אחת הוא הופך להיות הכי קדוש שיש, וזה לא ניתוח לשינוי מהות, זו פשוט המהות שלו שפורצת החוצה.

קדושי נובה לא היו בהכרח צדיקים, אבל הם בטח היו קדושים.

*

על קדושי נובה קל להסתכל ככה, לראות כמה קדושים הם.

לפעמים דווקא על החבר מהכיתה, ההוא שכל הזמן יורד לחיינו, קשה להסתכל ככה. על השוטר מהפינוי, על השמאלני שבא לעזור לערבים וכו' וכו'.

דווקא שם אנחנו הופכים להיות שטוחים עד אימה, מסרבים לראות תמונת עומק. הוא רשע וזהו, בלי הסתייגויות.

אבל מה לעשות שהוא יהודי. ואם ככה, עם כל הכעס והזעם, בסוף צריך להפריד בין מה שהוא עושה למהות שלו.

אפשר לכעוס על המעשים, אולי אפילו לשנוא במקרים מסוימים.

אבל לאהוב צריך תמיד.

*

כמה מתאים לימים האלו.

את הסתכלות העומק הזו אנחנו מקבלים מפנימיות התורה בכלל, ומהזוהר הקדוש בפרט.

רשב"י מלמד אותנו להשיל קליפות ולגלות את העומק שמסתתר בנו ובמציאות.

לא להתפעל ממה שהעיניים רואות, לתת לנשמה לדבר.

לראות את הזוהר שביהודי.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן