רסיסי מחשבות
הם מה שיש לי כרגע,
מה שאני יכול
זה רק לשתף קצת.
*
כמה שמחות היו ההקפות בליל שמחת תורה בשנה שעברה, יותר מההקפות בשנים קודמות, ממש ציפינו להקפות של הבוקר.
האדמו"ר החמישי של חב"ד, אדמו"ר הרש"ב, אמר שאפשר לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות ורוחניות, וכל זה על ידי הריקודים. בהתאם לזה אנחנו מנסים לרקוד על כמה שיותר הקפות אפשריות ביישוב: משתדלים לקום לנץ, הקפות באשכנזי, הקפות סביב היישוב אחה"צ והקפות שניות.
עוד לפני התפילה בנץ, או איפשהו במהלכה, מישהו אמר משהו על טילים בדרום, זה היה נשמע משהו שגרתי. ממש בפתיחת ההיכל עלה לבימה איש ביטחון מהיישוב וסיפר שיש הרוגים וחטופים, גם בדמיונות הפרועים ביותר שלנו לא התחלנו לגרד את ממדי הזוועה.
בתוך כל בליל הרגשות הייתה לי תחושה שעכשיו עם ישראל צריך את הריקודים שלנו, כל צעד משמעותי וקריטי. לא, אני לא מקובל וממש לא מבין בעניינים האלה, זו רק הייתה התחושה של יהודי נמוך ופשוט שכמוני.
את ההקפות באשכנזי חדלו באמצע, ההקפות אחה"צ כמובן לא התקיימו, גם לא הקפות שניות.
גם אני כבר לא ידעתי אם לרקוד, למרות התחושה הברורה.
*
עוד תחושה הייתה לי שהמחבלים הארורים רצו להשבית לנו את שמחת החג, אבל ירו לעצמם ברגל. שמיני עצרת הוא יום של קשר אינטימי מאוד בין עם ישראל לה' יתברך. פר אחד, סעודה קטנה, רק שנינו.
מי שמנסה להיכנס שם עושה טעות גדולה.
*
משמחת תורה עברה כמעט שנה (לא יאמן כמה גדלנו, התבגרנו, הזדקנו ועברנו בשנה הזו), והרבה תחושות ומחשבות מלוות את שמחת תורה הקרוב.
כמה הנחות מוצא:
כשכתוב בתורה 'ושמחת בחגך' לא מוזכרת הסתייגות, לא כתוב שם: 'חוץ משנה אחרי טבח נוראי, כשיש עדיין חטופים בעזה'. מצוות צריך לקיים גם אם זה קשה.
בספרים הקדושים מובא גודל מעלת השמחה שביכולתה להוציא מכל הצרות, ועוד כתוב שהיא עבודה לא פחות מעבודות אחרות בעבודת ה' ואולי הבסיס לכולן. ממילא מובן שלפעמים נדרש מאמץ לעבודה הזו, כיוון שלא תמיד היא באה בקלות.
המחבלים הארורים רצו להשבית לנו את השמחה, וכשאנחנו לא שמחים אנחנו ממש משרתים את המטרות שלהם.
ולא פחות חשוב. יש לנו כל כך הרבה על מה לשמוח השנה. תהליכים שעם ישראל לא עבר עשרות או מאות שנים הוא עבר בפחות משנה. כמה ניסים, כמה טוב וחסד, כמה הארת פנים אלוקית.
*
הצד השני נראה ברור אבל יש בו מלכודת.
הרי כולכם אומרים לעצמכם עכשיו: 'נחמד מאוד כל הדיבורים שלך, אבל עדיין יש חטופים בעזה, יש להם משפחות, יש משפחות שכולות, פצועים, מלחמה בצפון ובדרום, ובשנה שעברה עברנו טראומה לאומית רצינית, אתה באמת מתכוון לרקוד כרגיל'?
אז כאן נמצאת המלכודת.
אם הרגש הוא בעל הבית, כיווּן שמנסה לקבל איזה מעמד־על בשנה האחרונה, אז אנחנו לא מדברים באותה השפה. הצדיקים כבר לימדו אותנו שמוח שליט על הלב, אנחנו לא מוּנעים מסחיטה רגשית אלא מהשאלה מה ה' שואל מאיתנו.
*
אבל בתוך הרגש הפשוט והמובן יש עומק.
הבעל שם טוב הקדוש כבר לימד אותנו שכל דבר שיהודי רואה או שומע בעולם הוא בעצם דיבור של ה' אליו. ה' לא מפסיק לדבר איתנו, אנחנו רק צריכים לשים לב ולהקשיב.
שנה שעברה ה' הרים לנו הנד־ברקס, עצר אותנו מהכיוון שהלכנו בו בצורה מאוד בוטה. עכשיו אנחנו צריכים להקשיב לקריאה שלו לשינוי ולעבודה מדויקת ונכונה יותר.
לאמירה הזו יש שני מישורים: הלאומי והאישי.
ה' יתברך דיבר עם האומה כולה, אבל ממש אל תבקשו ממני להגיד לכם מה הוא אמר, או מה הוא רוצה מעם ישראל, בשביל זה יש צדיקים וגדולי ישראל שיורו לנו את הדרך. למרות שלא נראה לי נורא, ואולי אפילו נדרש, שהשאלה הזו תעסיק את כולנו. ולא, לא נראה לי שהשינוי המיוחל הוא הקפות שקטות.
במישור האישי ה' מדבר עם כל אחד מאיתנו בנפרד, וממילא כל אחד צריך להקשיב למה שה' אומר לו. אף אחד, חוץ מצדיקים אמיתיים, לא יכול להגיד לך מה ה' אומר לך, אתה צריך להקשיב ולהבין לבד. אבל ברור שמה שעברנו שנה שעברה הוא גם קריאה אישית שה' קורא לכל אחד מאיתנו לעבודה אמיתית ומדויקת יותר.
*
ואחרי הכל, ועם כל הקושי, האישי והלאומי, אנחנו צריכים לאחל אחד לשני ולעם ישראל כולו בלב שלם:
חג שמח!
