לפני עשרים שנה חליתי בסרטן ונאלמתי. לא הצלחתי להוציא הגה במשך תקופה מסוימת. דיברתי עם הילדים שהיו קטנים ומה שהיה צריך, אבל לא עם חברות או עם האחיות שלי, שהן חברותיי הטובות ביותר. לא נשארו לי מילים ולא יכולתי להתפלל. נאלמתי ונעלמתי.
וזה מוזר, כי אני עובדת סוציאלית שחיה על "בואו נדבר על זה", אבל הבנתי שכשדיברו איתי לא היו לי מילים, לא ידעתי מה לומר. וזה נתן לי הרבה לימוד וענווה בעבודה עם אנשים.
עד שנסעתי עם אחותי ועם שמונים נשים נוספות למסע תפילה פנימי ורוחני של שישה ימים באומן, יחד עם הרב ארז משה דורון. המסע היה עוצמתי, אבל אני לא יכולתי להתפלל.
זה היה בחורף וירד שלג והיה קר. ביום הרביעי אמר לנו הרב דורון שכל אחת תכתוב תפילה על פתק ותכניס לשקית. הוא ערבב את הפתקים שבשקית, ולפני שיצאנו כל אחת להתבודדות ביער ביקש שנשלוף פתק ונתפלל מתוכו, כי "כל המתפלל על חברו – נענה תחילה". שמונים נשים, שמונים פתקים.
הכנסתי את ידי לתוך השקית והוצאתי במפתיע את הפתק שלי. הופתעתי מאוד. באותו רגע שמעתי את הרב ארז אומר: ״מי שמקבלת את הפתק שלה, שתדע שבשמיים מחכים לתפילות שלה״. הרגשתי שזה כמו רמז שהגיע אליי מלמעלה.
נכנסתי ליער ופרשתי את המעיל שלי על האדמה, השמיים היו כחולים והשמש הקרה בהקה. נשכבתי על המעיל ופתאום הרגשתי: אני לא לבד פה – והאלם נשבר. אחר כך, כשיצרתי מופע על ההתמודדות שלי עם הסרטן, קראתי לו "אף פעם לא לבד". מישהו נמצא איתי תמיד, גם אם לא התפללתי אליו אז.
כמו לפני עשרים שנה, כך גם עכשיו, מאז שבני שאולי נפל בקרבות בעזה אני שוב באלם. אבל אני יודעת שהמילים ישנן, וכמו שהן היו תמיד, כך הן יחזרו אליי. וזה מחבר אותי לדברי הרבי הריי"צ:
עבודת התפילה היא בתוך הלב ועם הלב.
זאת אומרת שכאשר מתפללים כראוי, הרי לאחר התפילה ישנו רושם מהתפילה בכל ההנהגות שבמשך היום.
זאת, כאשר מתפללים עם הלב, שאז כל היום שלאחר מכן הוא יום שונה ואחר.
(ספר השיחות תרצ"א עמ' 152)
הרבי הריי"צ מלמד אותנו שאנחנו לא משתנות בעתיד אלא עכשיו, היום. אבל כשאני באלם ולא יכולה להתפלל, אני יודעת שאני יכולה להישען על התפילה שהייתה לי בעבר ועל התפילה שעוד תגיע, כי המילים תמיד שם והן ממתינות. אני מוחזקת על ידי התפילה ועל ידי הדיבור עם הקב"ה שייתן לי הישענות מתישהו, כי אני יודעת שהדיבור כבר קיים. ושגם אם הוא לא קיים עכשיו, היום, בתקופה הזאת, הוא יחזור.
זה החותם שהתפילה משאירה בי גם היום כשאני באלם ונעלמת, זו הישענות בלב על הידיעה שאחזור ואמצא את המילים. עכשיו לא, מחר אולי כן.
הקב"ה תמיד נוכח, גם אם אני לא מבינה אותו עכשיו. אני לא כועסת, אבל אני לא מבינה, ולכן אני כרגע מכונסת בתוך עצמי ויודעת שהוא נוכח. הפתק ההוא שבא אליי באופן פלאי החזיר לי את המילים, ובעזרת ה' יבוא הפתק הבא, ומתישהו אמצא את המילים לחזור ולהתפלל.
