בתוך מרוץ שגרת ימי החולין סידרו לנו חכמינו ז"ל שלושה דייטים ביום, שלוש נקודות עצירה למפגש אינטימי עם הקב"ה, לחיבור הלב והתרוממות הרוח – בשחרית, במנחה ובערבית.
לא תמיד אנחנו מבינים את גודל המתנה הזאת. לעיתים היא נראית כמו עול או עוד מטלה בתוך שלל המטלות של היום. לקח לי שנים ארוכות להבין איך אוכל לפתוח את מתנת התפילה ולהתברך ממנה.
בשנים האחרונות, בכל פעם ששואלים אותי איך אני מגדירה את עצמי, אני עונה שאני חב"דניקית שעושה כל יום התבודדות. אני אומנם לא יוצאת ליערות וצועקת בקולי קולות, אבל אני כן יוצאת ממרוץ העולם לדייט עם הקב"ה. אני עושה את ההתבודדות בכתיבה במקום שקט, וכך מתאפשר מפגש פרטי של שנינו שבו אני מספרת לו את עצמי ומגלה לו את כל השחור – עד שמתגלה בי האור, ממש כמו שאומרת הרעיה בשיר השירים: "שְׁחוֹרָה אֲנִי – וְנָאוָה".
יש בתפילה מן המפגש הזוגי, ויש בה מן הקִרבה של בן לאביו, כפי שמגדיר זאת אדמו"ר הריי"צ מלובביץ' (לוח היום יום, כ"ו תמוז):
בלימוד – התמסרות האדם היא לדבר שחפץ להבין ומבין.
בתפילה – ההתמסרות היא אל למעלה מהשכל וההבנה.
בלימוד התורה מרגיש אדם כתלמיד בפני רבו. בתפילה כבן אצל אביו.
היכולת לדבר עם ה' על כל הפחדים והחששות ועל כל מה שמעסיק אותי, מגלה לי כמה אני נזקקת לישועתו וכמה אני נכספת לקרבתו. אלו רגעים קדושים וטמירים מאוד בתוך רצף השגרה, שבהם מתרחש מפגש חגיגי ביותר שלי עם הקב"ה.
כשהלב נפתח, עולים בי רצונות חדשים וכמיהה לקשר פנימי ועמוק יותר עם ה'. וכך אני ניגשת אל סידור התפילה, ולפתע כל פסוק מבהיק אליי בזוהר מלא אור, וכל חלק בתפילה מבטא את הכיסופים האין־סופיים של הנשמה להתייחדות עם ה'.
מעין עולם הבא
התפילה היא ריענון הקשר, התחדשות הדבקות הפנימית, כמו שמסביר הרבי מלובביץ' (אוצר לקוטי שיחות – מועדים, ראש השנה):
בהשקפה ראשונה, גם אצל אומות העולם ישנו מושג של prayer (תפילה)… אבל לאמיתו של דבר קיים הבדל גדול ומהותי… תרגומה המדויק של המילה prayer בלשון הקודש הוא "בקשה". אבל בפי בני ישראל אין הדבר נקרא בשם "בקשה" כי אם בשם "תפילה".
"בקשה" מדגישה את בקשת האדם מהקדוש ברוך הוא שייתן, מלמעלה למטה, את החסר לו. אם לא חסר לו דבר, או שאין לו רצון לדבר – אין מקום לבקשה.
"תפילה" מדגישה – התחברות עם הקדוש ברוך הוא, מלמטה למעלה. ועניין זה שייך לכל אדם בכל עת. לכל יהודי יש נשמה הקשורה אל הקדוש ברוך הוא. אמנם מצד זה שהנשמה ירדה לגוף ונתחברה אליו, מוכרחת הנשמה לבוא במגע עם עניינים גופניים כגון אכילה, שתייה וכיוצא בזה, ובשעה זו נחלשת התקשרותה אל הקדוש ברוך הוא. ולכן נקבעו זמנים מסוימים ביום לתפילה, כדי לחדש ולחזק את הקשר עם הקדוש ברוך הוא… עיקר עניין התפילה הוא – חידוש וריענון ההתקשרות והדבקות של האדם בקדוש ברוך הוא.
אם לפני התפילה הנפש שלי הייתה נתונה בהתרוצצות פנימית אחרי טרדות היום־יום, ובניסיונות נואשים למצוא פתרונות, אחרי התפילה משהו חדש נפתח בתוכי ומעסיקים אותי דברים אחרים, כמו איך אהיה מחוברת יותר באהבה וביראה אמיתית, איך אתעדן ואהיה כלי לשליחותו ולרצונו יתברך, ואיך אתקרב יותר ואמשוך את האהבה הנפלאה שהתגלתה אליי גם להמשך היום ולאנשים שאפגוש בדרך. כשאלו השאלות שמעסיקות אותנו, זו הבחינה היא מעין עולם הבא.
התפילה היא ממש כמו מעלית שלוקחת אותנו מהמקום השבור והאפל ביותר עד למקום המואר ביותר, שבו כל חפצנו הוא להידבק בה' יתברך, והעולם הזה תופס מקום משני בתודעה שלנו.
כשהנשמה מאירה בתפילה, כל העניינים היומיומיים שאחריה נראים אחרת, כי כשהלב שמח, כל יתר העניינים מתגמדים ומסתדרים מעצמם.
