אפתח בהצעה לתרגיל קצר: נשב במקום שקט, כששתי כפות הרגליים מונחות על הרצפה, הגב והעורף רפויים, ונקשיב לנשימה שלנו. נשים לב לא לחולל ולא לדחוק אותה, אלא להקשיב לה.
יש בנשימה שתי תנועות: שאיפה, שבה נכנס אוויר וממלא את הריאות, ונשיפה, שבה יוצא אוויר והריאות מתרוקנות.
לאחר שנקשיב לעשר נשימות, נתרכז בנשיפה. נעקוב אחרי יציאת האוויר ונשים לב לתחושת ההיעדר שמופיעה כשכבר לא נותר אוויר להוציא.
נמשיך לעוד חמש נשימות כאלה, ובהן ננסה להתמקד, כמו צופים מבחוץ, בשניות שלפני התעוררות הצורך בשאיפה. נרגיש את החוסר המתעורר, ומתוכו את עלייתה המחודשת של השאיפה.
וּפֵרוּשׁ וְעִנְיַן הִתְחַדְּשׁוּת זוֹ הוּא, כִּי הִנֵּה כְּתִיב: "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב".
עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַחַיּוּת שֶׁל רוּחַ הַחַיִּים שֶׁבָּאָדָם שֶׁהוּא דּוֹפֵק בְּלִבּוֹ בִּבְחִינַת רָצוֹא וָשׁוֹב, דְּהַיְנוּ בְּחִינַת הִסְתַּלְּקוּת לַחֲזֹר לִמְקוֹרוֹ וּבְחִינַת הִתְפַּשְּׁטוּת לְהַחֲיוֹת הָאֵבָרִים.
כַּיָּדוּעַ שֶׁמִּזֶּה בָּאָה סִבַּת הַנְּשִׁימָה וְכֵן חוֹזֵר חֲלִילָה, שֶׁמִּסְתַּלֵּק אַחַר שֶׁמִּתְפַּשֵּׁט וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר וּמִתְפַּשֵּׁט, וְכָךְ הוּא בְּכָל רֶגַע – עַל כָּל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה יֵשׁ הִסְתַּלְּקוּת וְהִתְפַּשְּׁטוּת.
וּכְדֻגְמָא זֹאת הוּא לְמַעְלָה בַּחַיּוּת הָאֱלוֹקִי שֶׁבַּנִּבְרָאִים, בְּחִינַת 'רָצוֹא וָשׁוֹב'… וְזֶהוּ עִנְיַן הַהִתְחַדְּשׁוּת הַחַיּוּת כְּמַאֲמַר "מְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית", שֶׁהֲרֵי כָּל רֶגַע מִסְתַּלֵּק הַחַיּוּת הָרִאשׁוֹן וְחוֹזֵר וְנִמְשָׁךְ חַיּוּת חָדָשׁ מִמְּקוֹרוֹ, וְכָךְ הוּא תָּמִיד בְּחִינַת רָצוֹא וָשׁוֹב.
(לקוטי תורה, פרשת חוקת סה, א)
אדמו"ר הזקן מלמד אותנו כי כמו שבגוף מחזור הנשימה הקבוע המחיה אותנו פועל בדרך של חיסרון ומילויו – כך גם החיות הרוחנית שמשפיע עלינו הקב"ה מופיעה באופן של חיסרון ומילויו, כמו גלים של שתי תנועות עולות ויורדות שאינן פוסקות, ויחד מחיות ומקיימות אותנו באופן תמידי.
אדמו"ר הזקן לומד זאת מנבואתו של הנביא יחזקאל: "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק". הנביא מדבר על החיות העליונות הקשורות למעשה המרכבה, שהן באות והולכות, נגלות ונכסות במהירות – ואדמו"ר הזקן, בשינוי קל של הניקוד, מלמד אותנו שבאותו אופן מופיעה החיוּת שבאדם. רצוא – לשון ריצה, וגם לשון רצון – זו התנועה בכיוון של ריצה אל האַין, אל מקור החיות העליון, בשאיפה להיבלע בו כביכול, ושוב – מלשון שיבה אל מקומנו הארצי בתנועת השאיפה וחידוש החיות בגופנו.
אומנם מתוך המפגש עם האין־סופיות האלוקית – ה"רצוא" – אפשר להגיע לתסכול לנוכח מציאות החיים הפשוטים שלנו, אבל מאידך אפשר גם להביט על כך במבט שמביא להתחדשות: מקור חיותנו האלוקי הוא מקור התחדשותנו.
האלוקי הוא אין־סופי ונעלה על כול, ומשם אנחנו שואבים, בכמיסה ובסתר, מעל לתודעתנו הגלויה, את ההתחדשות היומיומית שלנו כאן למטה, ושואבים כוח לפעול ולממש את תכלית בריאתנו – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.
המתנה הגדולה ביותר
השפעת החיות שלנו ממקור אלוקי, אינה מובנת בשכל האנושי. האלוקי נשגב ונעלה ממנו, וירידתו על מנת לחַיות אותנו היא דבר שאינו בהשגתנו. אך הפרדוקס הזה, של התחדשות החיות מתוך תנועות מנוגדות, שבא לידי ביטוי במשל של ה"רצוא ושוב", קיים גם בנו, במציאות הנפשית שלנו.
אנו פוגשים תנועות אלה של רצוא ושוב בעוד מקומות בבריאה: התחדשות תאי הגוף, מחזור הלב, גאות ושפל בים, יום ולילה, פריחה ושלכת ועוד. כנראה שזהו קצב החיים: כיווץ והרחבה, עלייה וירידה, התכנסות ופתיחה. אנחנו הרי יודעים כמה החיים שלנו דינמיים, מפתיעים ומלאי אירועים.
חבר טוב שלנו חלה ועבר טיפולים שהחלישו מאוד את גופו ותקופה ארוכה שכב כל היום בעייפות גדולה. באחת ממחשבותיו, פנה לקדוש ברוך הוא ואמר: ה' יתברך, מה התועלת בחיי כך? אינני מסוגל ללמוד תורה, אינני פעיל ולא נפגש עם אנשים. אם כן, מה תכלית ימים שכאלה? הוא חזר לשכב ולהרהר ולפתע שמע את דפיקות הלב שלו מתכווץ ומתרחב, ואז אמר לעצמו: "קול דודי דופק". זה זה!
הקב"ה חי וקיים ושולח מחיותו אל תוכנו. הוא מעניק לנו חיים עם כל נשימה, ועלינו להיפתח לקריאה להתחדש. בכל כמה שניות נכנס לגוף אוויר חדש, השמיים מתחדשים וגם הרצונות, ההזדמנויות, ואפילו הדרך שבה אני רואה את המציאות יכולה להיות חדשה.
הקב"ה נותן בכל אחד מאיתנו אמון בכל יום מחדש. "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". זו המתנה הגדולה ביותר שה' מעניק לנו. הוא כאילו מעיר אותנו בכל בוקר ולוחש באוזננו: אני מאמין בך, ברצון ובכוח שלך לבחור באמת ובטוב, לתקן ולהוסיף אור בעולם. אני מאמין בך באמת ורוצה שתהיי חלק מעולמי.
עם יד על הלב
אבל רגע, איך אנחנו מזכירים באותו המשפט גם "מחדש" וגם "בכל יום תמיד"? הרי מה שנמצא תמיד – איננו חדש! אכן, בחוויה שלנו, התחדשות היא מצב שבו משהו מפתיע שלא היה קודם מגיע למציאות. זוהי התחדשות שמקורה חיצוני, כמו לקנות בגד חדש או חפץ כלשהו, או לנסוע למקום שהרבה זמן לא היינו בו. אך אצל הקב"ה, שהוא הנקודה הכי פנימית של העולם, מתרחשת התחדשות בכל רגע ורגע. הוא מחיה ומקיים את העולם בכל רגע בחיות חדשה. התמידיות איננה סותרת את ההתחדשות, משום שהקב"ה הוא מעבר למושגי הזמן.
אצלנו, לרוב, לא תופיע תחושת התחדשות טוטאלית בכל שנייה. אני לא אתפעל מהשמש הזורחת בכל בוקר או אקפוץ משמחה בתודה על ידיי הבריאות. מה שכן, ההכרה בהתחדשות שה' שולח לעולם ואל תוכי יכולה לפתח ולאמן את שריר ההתחדשות שנמצא בי: שתהיה בי תקווה שהטוב יתגלה, שאאמין ביכולת להשתנות, שאתן לה' להפתיע אותי, ובכלל, שאסתכל על המציאות במבט רחב יותר.
כשנאמין ונתבונן ברעיון זה, שה' מחיה את העולם בכל רגע בחיות חדשה, נתהלך בעולם רגועים ובוטחים יותר. וכשיעלו בנו קולות של שחיקה או דעיכה, נזכיר לעצמנו כי בכל רגע ורגע הקב"ה פותח לנו דלת.
ההתחדשות הזאת מאפשרת תיקון, סליחה ובחירה. היא אינה מאפשרת לנו לשקוע בחולשה ועוזרת לנו לשאוב כוחות ממקור החיים.
איננו צריכים ללכת רחוק בשביל לחזק את החוסן שלנו. נוכל למצוא רגע של שקט, להניח את היד על הלב ולהקשיב לקול ה' הקורא לנו: תתחדשו!
