אבא, אמא, הגעתי
מפתח מיוחד ללב
// חסיה בן זכאי

קירות אבן עתיקים בית פתוח לאורחים, כן פתוח ממש בלי שער או דלת. הממיין את הבאים אל תוכו.

כאן מתקבלים הבאים אל פתחו בזרועות פתוחות.

"כן, זה המקום", היא נעמדה בראשית גרם המדרגות הרבות שלפניה מסדירה נשימה. היא כבר אשה מבוגרת הנסיעה כבר לא קלה לה אבל היא לא מוותרת להגיע לכאן, שמעו של המקום יצא למרחוק וגם היא טרחה ובאה.

ברוך ד' הנה היא כאן. לאט לאט היא החלה צועדת במעלה המדרגות.

חבורת ילדים קופצנית ממהרת לדלג על המדרגות הרחבות כמו עושים ביניהם תחרות סמויה מי מביניהם יגיע ראשון עד למעלה. החבורה חולפת חיש על פניה ונעלמת מעבר לעיקול. צהלת קריאותיהם נשמעת באוויר כשהם מדלגים מאבן לאבן ברחבה. מענין, היא חושבת לעצמה ילדים משחקים, ואין קולות גוערים ומשקיטים את צהלתם. גם הם מוזמנים לכאן באהבה.

קבוצת גברים מזוקנים עם לבוש יהודי מסורתי צועדים בצעדים מזורזים וחולפים על פניה, בידיהם סידורים ופיהם מלחש מזמורי תפילה. אולי ממהרים להגיע בזמן לאיזה מנין.

חבורת נערים לבושים בצו האופנה, לבושם לא מגלה שום סממן דתי, סיגריות בפיהם עשן מסתלסל. רגע לפני שהם ממשיכים לעלות הם עוצרים ומכבים את הסיגריה מוציאים מהכיס כיפות קטנות ולבנות. איש לא ביקש זאת מהם. מעצמם הם בוחרים לעשות זאת ועולים תוך כדי שהם ממשיכים בשיחת החברים שלהם בקולות מהוסים.

מצידי הכביש היא שומעת בליל קולות של שפות זרות. היא מפנה את ראשה קבוצה מטיילים מגוונת עם בגדים צבעוניים זרים מסורתיים. חלקם עיניהם המלוכסנות מעידים על מוצאם ועל הדרך הארוכה כל כך שעשו כדי להגיע. חלקם בעלי עור שחום ועיניים שחורות כפחם. המדריך שמלווה את הקבוצה מספר להם בשפה המובנת להם על אופיו של המקום ועל בעליו.

למרבה ההפתעה, גם אל בעלי הלאום השונה נפתחות הזרועות והם נכנסים אחר כבוד אל הבית עם קירות האבן העתיקים.

מה הקשר של כל אותם חבורות למקום הזה? מה משך את חבורת התיירים לטרוח להגיע מארץ מוצאם עד כאן?

היא ממשיכה לטפס במעלה המדרגות וחושבת לעצמה כמה סמלי הדבר שאל הבית הזה צריך לעלות במעלה המדרגות, והמדרגות רבות כל כך, כמו להרים את האדם הבא בשעריו למעלה ממקום עומדו הרגיל.

עוד גרם אחד של מדרגות נשאר לה לעלות. עכשיו כשהיא מביטה לאחוריה היא רואה או שמא היא חולמת שורות שורות של אנשים ולא אין אלה רק יהודים החיים היום בינינו. דורות דורות רבים של יהודים ונכרים מכל העולם. המקפידים לפקוד את הבית הזה. בעלי הבית הם האבות והאמהות שלנו, אף שבלקסיקון המקובל הקרבה המשפחתית בין בני הדור הזה לאותם אבות ואמהות היא רחוקה ביותר. שמם נותר בעינו. מעיד על קשר עמוק ומהותי שבין כל אדם לאבות האומה קשר שמבטא רצף גנטי שדרכו עוברים בתוכנו קודים של הנהגות ואורחות חיים.

בית של אבא ואמא וכולם כולם כולנו הם הילדים המגיעים מכל קצוות הארץ מצפון ומדרום ממזרח וממערב וגם מעבר לים לבקר ולצאת עם חיבור מחודש לאבא ואמא.

ואם בכל בית צריך להגיע עם מפתח כדי להיכנס, מהבית המיוחד הזה יוצאים עם מפתח מיוחד ללב. מפתח שפותח בנו שערים להקשיב לנקודה הכי פנימית של הלב המשותף שלנו בני האדם. מפתח לשאיפות של תיקון, של טוב, חסד, נתינה, ויתור. מפתח שפותח ומחבר אותנו לעצמינו ולאחרים שאיתם אנו חיים, מחבר אותנו לעם ולבורא העולם.

אֶל הָאָבוֹת
// הרב יוחנן בן זכאי, ראש כולל במערת המכפלה

הוּא בָּא מִן הַשְּׁפֵלָה – מִן הַמִּישׁוֹר הִגִּיעַ.

לְעֵבֶר הֶהָרִים טִפֵּס עָלָה.

בְּמַעֲלֵה תִּכְבַּד הָעֲגָלָה

גַּם שׁוֹר הִתְעַיֵּף וְהִתְיַגֵּעַ

עֲדֵי דֶּרֶךְ בְּפֶתַח מַכְפֵּלָה

נָשָׂא עֵינָיו הִבִּיט יָמִין וּשְׂמֹאל

כָּאן לֹא רָאָה רַק חוֹל וְחוֹל

רַק אֲבָנִים רַבּוֹת עַזּוֹת מֵאֵין כְּמוֹהֶן

סַלְעֵי עֲנָק הַנְּטוּעִים עָמֹק בְּבֶטֶן אֲדָמָה

וּמִזְדַּקְּרִים יוֹצְאִים קוֹרִים תִּגָּר

וּבֵינוֹתָם גְּפָנִים וְזַיִת וַעֲצֵי סְרָק שֶׁכְּמוֹתָם

צְמָחִים בְּלִי חֹק בָּזִים לְסֵדֶר לְסִימֶטְרִיָּה

תָּהָה הַהֹלֵךְ וְשָׁאַל מָה זֶה הָיָה

לָמָּה זֶה הַכָּאוֹס פֹּה נִהְיֶה

לָמָּה עֵץ וְגַם הַסֶּלַע עַל הַשַּׁלְוָה גָּזְרוּ כְּלָיָה

וּמְקוֹמִי אֶחָד שֶׁמֵּעֵינָיו אֹמֶץ לֵב וְעֹז נִבָּט

אָמַר שֶׁכָּאן לֹא אֶרֶץ תַּעֲנוּגוֹת

שָׁנִים רַבּוֹת לְכָאן הֶעְפִּילוּ חוֹלְמִים רַבִּים

לְכָאן הֵבִיאוּ תִּקְווֹתֵיהֶם לְכָאן הֵבִיאוּ יְגוּנוּתָם

לְאִמָּא וּלְאַבָּא שֶׁבָּאֲדָמָה וְשֶׁבַּשָּׁמַיִם

כָּאן יְתַנּוּ בַּקָּשׁוֹתֵיהֶם וְיִפְתְּחוּ סְגוֹר לִבָּם

כָּאן יְסַפְּרוּ אֶת כְּאֵבָם

וּכְשֶׁנַּגֹלָּה בִּתְפִלָּה אוֹתָהּ הָאֶבֶן

וְהַתּוּגָה תִּפְקַע וְתִשְׁתַּקֵּעַ

אֲזַי תִּפֹּל בְּצַד הַדֶּרֶךְ בָּאֲדָמָה תִּרְקַע

תִּצְטָרֵף לִתְוַאי הַנּוֹף הֶחָרוּץ הַמְּבֻקָּע

לֹא אֲבָנִים פֹּה וּסְלָעִים כִּי אִם שְׁבִיבֵי חֲיִים

שֶׁהוֹתִירוּ כָּאן אַנְשֵׁי הָהָר וְהַבִּקְעָה

אהבת את המאמר? שתפו

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך
שירי זיני

לימודי ליבא

היא עמדה במקומה מבוישת. ארבעים זוגות עיניים מופנות אליה, ועיניה האפורות של המורה לגיאוגרפיה יורות בה

למאמר המלא »

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן