ב ח״י אלול שנת ה׳נח״ת ירדה לעולם נשמתו הקדושה של מורנו הבעש״ט שהאיר את העולם באור תורת החסידות. כעבור ארבעים ושבע שנים, באותו היום ממש, בח״י אלול ה׳תק״ה, נולד האדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, ממשיך דרכו של הבעש״ט ומפיץ תורתו בממדים רחבים ביותר.
הרבי הריי"צ התבטא פעם בהקשר זה, שח״י אלול מכניס חיות בחודש אלול. לפני גילוי החסידות חודש אלול היה קשור לתנועת הנפש של עצבות ומרה שחורה; ותורת החסידות, שהתגלתה על ידי הבעש״ט והאדמו״ר הזקן, הכניסה חיות בעבודת ה׳ של חודש אלול. אפשר לומר שנקודה זו בולטת במיוחד בתוכנו של המאמר ״אני לדודי״ שבלקוטי תורה.
נדמה, שמאמר על חודש אלול צריך לעסוק במהות הפגמים הנעשים על ידי העבירות, ואופן תיקונם על ידי התשובה. אבל הצצה אל תוך המאמר מגלה לנו גישה שונה לחלוטין. האדמו״ר הזקן מביא משל ממלך בשר ודם. כאשר המלך הוא בהיכל מלכותו לא כולם יכולים להיכנס אליו אלא רק יחידי סגולה והמובחרים שבעם, מה שאין כן כאשר המלך הוא בשדה כל אחד יכול לגשת אליו ולהקביל את פניו.
ובנמשל: כאשר המלך הוא בהיכלו, האדם צריך להיות בדרגה רוחנית נעלית בכדי להיות קרוב אל המלך, הקב״ה. בשבת ויום־טוב, בכדי לזכות ו׳להתראות׳ עם המלך, על היהודי להפשיט את עצמו מענייני החולין שלו; וכאן בא לידי ביטוי החידוש המיוחד של חודש אלול: בימים אלה המלך יוצא לשדה והגילוי נמשך לכל יהודי בכל מצב בו הוא נמצא. בחודש זה אומרים לכל יהודי: למרות היותך עסוק בענייני חולין, בכל זאת אתה יכול לגשת אל המלך. כל יהודי, באיזה מצב שיהיה, יכול לקבל את פני המלך.
רק דבר אחד אכן נדרש – לגשת אל המלך! צריך לוודא שהמקום יהיה "שדה" של חולין בו מתגלה המלך ולא "מדבר" של התנהגות שלילית בו המלך אינו מתגלה. היהודי צריך לעזוב את הנהגותיו השליליות ולהתנהג כרצון המלך.
מעניינת במיוחד הערתו של הרבי מלובביץ' על דיוק לשון האדמו"ר הזקן במשל ש״המלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם״.
יש לעתים שהיהודי רוצה לצאת אל המלך לקבל את פניו ומכאן ולהבא לנהוג בהתאם לרצון המלך, אבל למרות הרצון לעשות זאת – הוא לא מצליח ליישם את הדברים הלכה למעשה. הוא רוצה מאוד להשתנות, להתנקות מהדברים הבלתי רצויים ולהיות ממקבלי פני המלך, אבל בפועל – הוא לא מצליח. יצרו אונסו והרצון לא בא לידי קיום בפועל.
וגם את יהודים אלו המלך מקבל בסבר פנים יפות. רצון פנימי זה יקר וחביב בעיני המלך, והוא מקבל אותם בשמחה.
ההתבוננות בדבר זה עצמו, עד כמה יקרה כל תנועה של יהודי בעיני המלך הקב״ה, היא עצמה מעוררת אהבה חזקה למלך, ודבר זה עצמו מעניק את הכוח להתגבר על היצר ולקיים את רצון המלך בפועל.
הארת פנים בפנים
ממשיך האדמו״ר הזקן ומבאר מהו עניינן של י״ג מידות הרחמים שמתגלות בחודש אלול: ״הארת י״ג מידות - שיהיה פנים בפנים. דהיינו שיאיר גילוי פנימיות רצונו יתברך למקור נשמות ישראל״.
ביאור הדברים:
הקשר בין שני אנשים יכול להיות בשני אופנים – התקשרות חיצונית והתקשרות פנימית. לעתים ראובן יודע ומכיר במעלת שמעון, ושמעון מכיר ומעריך את מעלת ראובן וזהו הבסיס לאהבתם זה לזה. זו דרגת אהבה חיצונית – מחיצוניות האוהב לחיצוניות האהוב. לעומת זאת באהבת האב לבנו, האהבה היא פנימית – מפנימיות נפש האוהב לפנימיות נפשו של האהוב. אהבה זו נקראת ״פנים בפנים״.
ועל דרך זה בקשר בין הקדוש ברוך הוא לישראל ישנם מעין שני סוגי התקשרות אלו. ובחודש אלול מאירות מידות הרחמים, ולכן מתגלה בחודש זה קשר פנימי "פנים בפנים" בין הקדוש ברוך הוא ונשמות ישראל.
לגלות אוצר
בהמשך מבאר האדמו"ר הזקן את סדר התשובה ליהודי ש״העביר את הדרך״. לכל לראש מדגיש שוב האדמו״ר הזקן מהו יהודי ומהי השאיפה של התשובה. ״בחינת הארת פנימיות רצונו יתברך יש בכל אחד ואחד מישראל, אלא שהוא בבחינת הסתר והעלם מאוד בטבעו, וצריך לגלות אוצר של יראת שמים״.
היסוד הראשון שצריך לדעת הוא שלכל יהודי, באיזה מצב שיהיה, יש ניצוץ אלוקי. אלא שהניצוץ בטבעו גנוז עמוק בתוך הלב, ולכן צריך להשתדל לגלות אוצר יקר זה. גם אצל יהודי הנמצא בשפל המדרגה קיים הניצוץ האלוקי בשלמות, אלא שצריך לבקש ולחפש אותו.
ומהי הדרך לחפש? ממשיך האדמו״ר הזקן וכותב: ״הנה הכתוב אומר 'ובקשתם משם' – 'משם' דייקא, כי כשם שאי אפשר לחפש אחר אבידה ולמצאה זולת במקום שנאבדה, כך לא ישיג אור פני ה׳ ושתהיה אהבתו אליו ויראתו על פניו, כי אם אחר החיפוש תחלה במקום שנאבדה לו . . שיפשפש במעשיו ודבוריו ומחשבותיו שעברו וחלפו מיום היותו אשר לא טובים, ועל ידי זה יתמרמר לבו בקרבו, 'וישוב אל ה׳ וירחמהו' - דהיינו שיעורר רחמים רבים על ניצוץ אלוקות שבתוכו בבחינת גלות״.
היהודי צריך להתבונן מה הוא גרם על ידי חטאיו. היות ויש לו ניצוץ אלוקי בתוך נפשו, אם כן, על ידי מעשיו הרעים הוא הוריד את הניצוץ לגלות, למקום ה'קליפות׳. והתעוררות הרחמים על הניצוץ ("וירחמהו") – היא זו שתעורר אותו ותביאו לידי התגלות.
כאן בולטת הגישה החסידית לעבודת התשובה של חודש אלול: כל יהודי, גם חוטא, צריך לדעת ולהבין את גודל מעלת הניצוץ האלוקי שיש בכל אדם מישראל, ולדעת בוודאות שגם בו קיים ניצוץ כזה. אמנם ייתכן שהניצוץ שבו נמצא בתכלית ההעלם, אבל הוא קיים בו בשלמות.
אחר כך צריך להתחיל לחפש ולגלות את הניצוץ. וגם שלב זה נעשה לא על ידי הדגשת השלילה, אלא מתוך הדגשת העילוי האין־סופי שיש בכל יהודי. גילוי הניצוץ מחדש נעשה על ידי ההכרה במעלתו, וממילא – גודל הרחמנות על ירידתו בגלות.
היינו לפני שהיינו
את הכתוב ״בשווקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי״, מפרש האדמו"ר הזקן: ״'שאָהבה נפשי' - בקמץ, הוא לשון כבר, מה שאהבה כבר. היינו כי ישראל עלו במחשבה הקדומה, וזהו בחינת 'טהורה היא', קודם 'אתה בראתה'״.
ביאור הדברים:
בברכת "אלוקי נשמה" אנו אומרים ״נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה״. וצריך להבין: איזו משמעות יש למילים ״טהורה היא״ קודם ״אתה בראתה״? לפני שהנשמה נבראה, היא לכאורה לא הייתה קיימת וכיצד ניתן לומר עליה ״טהורה היא״?
ההסבר בזה הוא שאכן כן. נשמת היהודי הייתה קיימת עוד לפני שנבראה. הבריאה, ההתלבשות בגוף, זהו שלב נוסף בנשמה, אבל עצם מהותה של הנשמה הוא היותה חלק אלו־ה שלמעלה מעלה מהבריאה. וכמו שכתוב במדרש ״במי נמלך? בנשמותיהן של צדיקים״, הקדוש ברוך הוא כביכול נמלך בנשמות ישראל, האם כדאי לברוא את העולם או לא. זאת מפני שנשמות ישראל קיימות עוד לפני הבריאה, ולכן אפשר להימלך עמהן אודות הבריאה.
הנשמה במהותה היא אלוקות שלמעלה מעולמות. אם כן, התואר ״טהורה היא״ זהו עניינה העצמי של הנשמה; ואילו ההמשך, ״אתה בראתה״, הוא שלב שהתחדש בה בנוסף למהותה העצמית.
יתירה מזו: מבואר בתורת הקבלה והחסידות, שבריאת העולם התאפשרה רק לאחר שהקב״ה צמצם וסילק את אורו הבלתי־מוגבל. לפני הצמצום, לאלוקות כפי שהיא מצד עצמה לא היה כל קשר לנבראים, ומצד דרגה זו אין נתינת מקום להתהוותם.
זהו ההסבר מדוע עמוק בתוך לבו של כל יהודי קיימת אהבה בלתי מוגבלת לקב״ה: כל שאר ברואי העולם אינם קשורים בהתקשרות פנימית עם האלוקות שלמעלה משייכות לבריאה, שהרי כל סיבת מציאותם היא סילוק וצמצום אור זה; רק נשמות ישראל, שעלו במחשבה עוד קודם הבריאה, קשורים עם עצמיותו של הקב״ה כפי שהוא למעלה לגמרי משייכות לבריאת העולם. זהו השורש של אהבת ישראל לה׳: ״אהבה נפשי – מכבר״, זו אהבה שהתחילה עוד קודם הבריאה.