השאלה נובעת מכך שאנו מורגלים מאוד בחשיבה תהליכית. חשיבה כזאת גורמת לנו לבחון כל אירוע לאור רצף של אירועים אחרים שקדמו לו או שיבואו בעקבותיו. חשיבה זאת גורמת לנו לא פעם להחמיץ את הדבר העיקרי - הרגע הזה עצמו.
רבי נחמן ראה בשכחה מעלה גדולה בניגוד לעולם שרואה בה חיסרון. הוא עצמו היה נוהג להסיר מדעתו "כל מה שעבר והלך" (שיחות הר"ן כו), כלומר לשכוח כל אירוע מיד לאחר שעבר.
הנהגה כזו עוקרת מהשורש את כל ההסתכלות התהליכית - אין כאן יותר התקדמות או נסיגה אלא כל צעד הופך להוויה בפני עצמה. הרגע הזה הוא תמצית הגילוי האלוקי כפי שהוא, ללא כל קשר לרגע שקדם לו או לזה שיבוא אחריו.
השכחה הופכת להיות מתנה מופלאה המאפשרת לנו להסיר מעלינו את המשא הכבד של כל הזיכרונות השונים המלווים אותנו ואינם מאפשרים לנו למצות את הרגע הזה. אין בכך הכחשה של היכולת לבחון את התהליכים המרכיבים את חיינו וללמוד מהם כיצד להתנהל נכון יותר, אך כאשר נפנה לצעד הבא יהיה עלינו להיות פנויים מכל הצעדים הקודמים.
חבר שלי פנה לרבי מאמשינוב שליט"א, לאחר שנכשל בפגם כלשהו לאחר תקופה ארוכה של התגברות. הוא סיפר שהרבי אמר לו, שכל המשבר שלו נובע מכך שהוא מסתכל על הנפילה כאילו היא מעידה על כל התהליך שקדם לה ומציגה אותו ככישלון. בפועל אם הוא יסתכל על כל התגברות בפני עצמה, יגלה שהצליח לעמוד בניסיונות בגבורה מאות פעמים בתקופה זו ונכשל רק פעם אחת. הסתכלות כזו, שאינה תהליכית כלל, היא המאפשרת לנו להתקדם באמת.