יציאת מצרים שבנפש פירושה תהליך של התעלות ועידון תחושת הישות – האגו. כשעם ישראל היה שרוי בערוות מצרים, במצב של שיעבוד ועבדות בידי אומה שמעשיה מקולקלים ביותר, ירד הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו לגאול את עם ישראל, ולא מלאך ולא שרף ולא שליח.
בחסידות מבואר, שכשאדם זוכה, במהלך השוטף של היומיום, להתעוררות רוחנית, פירוש הדבר הוא שהגיע אליו מלאך - שליח ממימד תודעה נעלה יותר. אלו רגעים נדירים של בהירות: הכל קל יותר, התנועות מתואמות, התקשורת קולחת. אלא שמיד עם בוא תחושה זו אל תודעת האדם השבוי בתחושת הישות שלו, שוקע המלאך עד מהרה בטומאת מצרים – היא תחושת הישות המשתלטת על המתנה הנפלאה שקיבל. ה'פרעה' שבאדם זוקף לזכותו את תחושת השחרור, והופך אותה למעין מדליה המחמיאה לישותו, כאומר "כמה שאני משוחרר, כמה שאני חכם...". כעת גם המתנה עצמה נופלת לאגו.
וזהו שאומרת ההגדה, שהקדוש ברוך הוא עצמו ירד להציל את ישראל. אלו אותם המקרים בהם נשלף האדם בעל כורחו, שלא בידיעתו או בבחירתו, משבי הקליפה של תחושת הישות. דוקא בעיתות משבר ומצוקת חוסר אונים, כשאנו צועקים מקירות ליבנו, רק אז הקדוש ברוך הוא עצמו מציל אותנו ומסדר את העניינים. הוא שומע את זעקתנו בתוך חשכת גלות הנפש, ושולף אותנו שלא ברצוננו ובאופן שאינו נזקף לזכותנו, כגון הימנעות מתאוות רק בשל בושה, או כשהפרטנר הפוטנציאלי ל'פישול' מסרב לשתף פעולה. הנס הגדול הוא כשהגאולה מגיעה שלא בגללנו – אלא רק מאת ה'.