האוצר שמתחת להר סיני
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
שמחה היא איכות ולא כמות, אז איך אפשר להרבות בשמחה? לעשות עוד מאותו דבר? לרקוד יותר? אם יש שמחה – אז היא נמצאת. ואם לא – אז לא.
מבואר בחסידות שפנימיות מידת הבינה היא השמחה. ובשפה ברורה יותר - מהלך עמוק של התבוננות – יש בו כדי להביא לשמחה. אם כך משנכנס אדר - מעמיקים להתבונן, ומגיעים לשמחה אחרת, עמוקה, שמחה של "מרבין", של ריבוי והתפשטות, אפשר לקרוא לזה גם שמחה עמוקה.
שמחה רגילה לא צריכה הרבה כדי לפרוץ. ניגון טוב, קצת משקה, חברה נעימה, והנה יש לנו שמחה. אך באדר יש לנו שמחה אחרת. שמחה שמקורה בהתבוננות. הנה - גם בתוך החושך והסכנה - הקדוש ברוך הוא איתנו. גם כאשר ישנה מכה, עוד טרם בואה שתל הקדוש ברוך הוא את הרפואה שקדמה לה. מתוך מה שנראה כאסון גדול - צמחה לנו ישועה מופלאה. זוהי שמחה הנולדת מתוך התבוננות עמוקה במציאות, ולכן היא בעלת איכות אחרת לחלוטין. זוהי שמחה שבונה באישיות קומה אחרת, כי היא נולדת מתוך התבוננות עמוקה וראיית האור המסתתר בתוך החושך.
משנכנס אדר מרבין בהתבוננות על סוד ה'נהפוך הוא', איך מרעה צומחת טובה, ואיך כל הפעולות כולן משרתות את המגמה האלוקית.
תחושת הנוכחות שבה הקדוש ברוך הוא ניצב עליי ומכוון את אורחותיי, גם כיחיד וגם כאומה, כפי שבא לידי ביטוי הכי קיצוני במגילת אסתר עת מתברר שלכל מאורע המשונה וההזוי ביותר היה חלק משמעותי בישועת ישראל, ובכן - תחושת ההשגחה הזו - מולידה בלב שמחה עצומה.
הרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד, בעל 'אם הבנים שמחה', היה רב גדול מאוד שחי בהונגריה ונרצח בשואה. תוך כדי הסתתרותו בשואה דרש בליל הושענא רבה "לפני הנקבצים בשנת תש"ד, פה עיר הבירה בודאפעסט", על השמחה המיוחדת שהייתה בימי עזרא ונחמיה.
הביטוי "שמחה גדולה" נדיר בתנ"ך ונמצא רק תשע פעמים. לעומתו הביטוי "שמחה גדולה מאוד" מופיע רק פעם אחת. באיזה הקשר? בראש השנה בימי עזרא ונחמיה, כשהעולים בוכים על מצבם הרוחני הירוד. עזרא ונחמיה מבינים שכך אי אפשר להקים את עם ישראל ומעוררים אותם לשמחה. שבועיים אחר כך הם הופכים את הבכי הזה לשמחה גדולה מאוד, וזו הפעם היחידה שהביטוי הזה מופיע בתנ"ך.
הרב טייכטל מסביר שכל החידוש של סוכות הוא לשמוח כשאין לך סיבות, כשאתה בחוץ ואין לך את הנוחיות של הבית, חידשה התורה חובה לשמוח מתוך עצמך ולא בגלל סיבות חיצוניות. כך היה בימי עזרא ונחמיה שהיו משועבדים למלך פרס: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ הַיּוֹם עֲבָדִים וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ לֶאֱכֹל אֶת פִּרְיָהּ וְאֶת טוּבָהּ הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֲבָדִים עָלֶיהָ: וּתְבוּאָתָהּ מַרְבָּה לַמְּלָכִים אֲשֶׁר נָתַתָּה עָלֵינוּ בְּחַטֹּאותֵינוּ וְעַל גְּוִיֹּתֵינוּ מֹשְׁלִים וּבִבְהֶמְתֵּנוּ כִּרְצוֹנָם וּבְצָרָה גְדוֹלָה אֲנָחְנוּ" (נחמיה ט, לו), ורק ארבעים אלף יהודים עולים לארץ ישראל. אבל כשהם מצליחים לשמוח הם בונים את הבית השני.
הרב טייכטל לומד מהם על המציאות שבה הוא נמצא, בשיא השואה, ואומר: "כמו אנו בזמנינו שלב ישראל בלאו הכי מוכנע ושבור על שברי שברים". לא צריך שופר לשבור את קשיות הלב, ואין לכאורה מקום לשמחה בחג הסוכות. אבל התורה ציוותה לשמוח למרות שאין סיבות לשמחה. וכך צריך לעשות. "כמו כן אנו היום, מצות סוכה חוק לנו, כי לא שייך אצלנו הטעמים שאמרו במצות סוכה, כמובן לפי מצב שלנו כעת בשנה זו, ועל כן מטעם חוק אנו מקיימים מצוה זו, על כן תעורר רחמים עלינו להפקד בדבר ישועה ורחמים במהרה בימינו אמן".
אם בתוך ימי השואה דיברו על חובת השמחה, כל שכן בימינו חובה לדבר על חובת השמחה. אם בימי עזרא ונחמיה, שהיו רק ארבעים ושניים אלף איש בארץ ישראל והיו משועבדים למלכי פרס ומדי, הם הצליחו לשמוח שמחה גדולה מאוד, גם אנחנו יכולים לשמח שמחה גדולה מאוד. במיוחד שבימינו אנחנו רבים מאוד, כמעט חצי מהעם פה, והשפע הכלכלי כה גדול, והמצב הרוחני הולך ומתחזק, והעוצמה הצבאית הולכת ועולה, והשפע החקלאי עולה מעלה מעלה, וגם ההתיישבות בירושלים ובכל הארץ הולכת ומתרחבת.
ויהי רצון שנזכה לראות את כל ישראל על אדמתם ואת ירושלים הופכת להיות משוש לכל הארץ, אמן ואמן.
שמחה לא קונים בגרוש. זה מהלך עומק של חיים, שלחלוטין ניתן להשגה. תראו, יש שני חודשים שנמצאים בקצות החוויה הרגשית: משנכנס אב ממעטים בשמחה, משנכנס אדר מרבים בשמחה. האישים המייצגים את שתי התנועות הם אחשוורוש ואהרן, אהרן עומד במרכז המשכן והמקדש, אחשוורוש חוגג את העובדה שהמקדש לא ייבנה שוב. אחד האופנים שבהם מתבטא הניגוד ביניהם הוא בבגדי הכהן הגדול. לפי המדרש, אחשוורוש מראה את "יקר תפארת גדולתו" בלבישת בגדי אהרן שהוא לבש "לכבוד ולתפארת".
ויש דמיון בין האישים: שניהם רודפי שלום - אחשוורוש מזמין את
כ ו ל ם למשתה, מקטון ועד גדול ושם שואף לעשות כרצון איש ואיש, אין אונס, ממש אוהב האדם באשר הוא. התפרצות הזעם שלו כלפי אשתו דווקא "כטוב לב המלך ביין" היא מפתיעה, מאכזבת וקצת מבישה. סיום הפרק הראשון של המגילה רגרסיבי לגמרי: "להיות כל איש שורר בביתו!" מה קרה?!
הסוד אכן נמצא בלב, והלב הוא מקור בגדי אהרן. כאשר משה התווכח עם ה' ליד הסנה, ה' עונה: "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו!" לא כדבריך – אהרן ישמח לגדולתך. ובזכות השמחה הזאת הוא זוכה לבגדי הכהן, ובמיוחד לבגד שיושב על לבו: חושן המשפט שעליו אבנים טובות כנגד האחים כולם.
מה ההבדל בין אדם השמח בלבו על גדולת האחר, ובין מי שדואג למעמדו? זהו סוד השמחה, והרי אהרן הוא הראשון בכל התורה שכתוב עליו שהוא שמח!
אחשוורוש איננו סבלן ורודף שלום, אלא שואף לגדולה. הוא נותן מקום לכולם, בתנאי שכולם באים לראות את יקר תפארת גדולתו. לעומתו - אהרן שמח מתוך אהבת הבריות כולן. זוהי אהבה השמחה על הריבוי והשונוּת שבבריאה, ושגדוּלת האחר אינה מאיימת עליך. השלום שאהרן רודף נובע מאהבה, משמחה בבריאה.
משנכנס אדר מרבים בשמחה, והדרך אליה עוברת בלבו של אהרן - האיש שאוהב את הבריות מפני שהוא אוהב את כל הבריאה. מי שמחפש להרבות בשמחה באדר, יתחבר ללב אהרן: ישמח בטוב ה' בעולם, ישמח בהישגים של אחרים, ישמח בכל מה שה' נותן. זה לב המקדש ולב העולם.
סדנה משודרת ביום ראשון: אל לב השמחה. לרישום:
[email protected]
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
אחיי ורעיי, לחיים לחיים. מן הסתם שמעתם על הרבי מריבניץ זצ"ל, שחי בארצות הברית והתפרסם כקדוש
אחי, אפשר שאלה? כמה ה' גדול? וואי, נפלתי עליך? לא נורא, תענה בכל זאת. * ה'
שלום חברים, רציתי להתוועד איתכם הפעם על אחד המשלים הקצרים של רבי נחמן ושמו "העני והיהלום",