בית המקדש סימל את אחדותנו, לשם עלו שבטי י־ה בחגי ישראל, ונעשו אז חברים זה לזה (חגיגה כו). על־ידי שכולם התפללו לכיוון אחד, הנקרא "תלפיות", "תל שכל פיות פונים בו", אז הרגשנו שיש לנו אבא, יש לכולנו מוקד משותף, ומזה באה אהבת ישראל. אמרו על הנסים שהיו פעם (אבות ה): "לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים". פלא שחז"ל לא כתבו "לא היה צר", אלא "לא אמרו", כלומר - לא התלוננו ולא קטרגו על צמצום המקום. זה דומה לאחים ואחיות הצפופים סביב לשולחן אכילה אחד ואינם מביטים בעין רעה על שאר הנוכחים, שהרי אחים ואחיות הם!
כולנו עמדנו בהר סיני וקיבלנו את התורה. כולנו (גם הגרים שהצטרפו אלינו) משועבדים לרעיון "א־לוהי ישראל", העם הנבחר. מעבר לכך, אנו עם נרדף, בתוך סירה קטנה אחת, וזה מוליד רגשי אחוה. אך כאשר התחילו כיתות בישראל, זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, ובעלי שחץ החשיבו את עצמם מעולים יותר משאר העם, באה פורענות על העם.
עלינו לחמול איש על רעהו. לא לחפש חסרונות ולא להביט בשנאה, אלא ללמד זכות איש על רעהו, כמו על אחים ואחיות. זיכרון זה של המקדש שווה הרבה יותר מאשר סתם "צום". ואם נתקן זאת, ישיב ה' את שבותנו במהרה בימינו אמן.
עיקר גדול באהבת כל יהודי הוא לדון לכף זכות, אולם זהו דבר שלעתים נראה לנו קשה מאוד. שכן לאדם יש יצר חזק מאוד לראות דוקא את החסרונות שבזולת, שהם גלויים ובולטים לעין. האם עלינו פשוט לעצום את עיני השכל שלנו ולהתעלם מהם? אדרבה, מי שדן לכף חובה נחשב "מבין" גדול, שכן הוא נקרא "בעל חוש ביקורת".
אך האמת היא כי דבר זה כולו שווא ושקר, שטות ממש, וכמו שאמרו חז"ל "אין אדם חוטא אלא אם נכנסה בו רוח שטות". חוטא הוא מלשון חסרון, כלומר רוח שטות היא שגרמה לי לראות בו חסרון. וכך היה אצל צדיקי האמת, שככל שנתעלו יותר, היו רואים רק מעלות ולא חסרונות.
ולמעשה, כל יחיד מישראל בנוי מאלפי־אלפי פרטים בלי שיעור וסוף. כל תכונה והנהגה בנויים על דרגת הנשמה, הכישרונות, הגלגולים הקודמים שלו והדורות שייצאו ממנו, על הסביבה שבה נולד, גר ולמד, על העבר של הוריו ועל השליחות שלו בעולם, וכן עד אין קץ. ואם כן, בשעה שיהודי אחר רואה בו חסרון, יתכן שלפעמים זוהי בעצם מעלה נפלאה, ובהנהגה זו הוא חביב מאוד לפני ה' יתברך. ואף אם המעשה הזה אינו לגמרי לפי רצון ה', אבל לפי מצבו של היהודי הזה וכל פרטי הפרטים שלו, אין עליו שום תביעה בשמיים על החסרון הזה, ואדרבה, כל זה בעצם מעלה עצומה שיש לו דוקא חסרון כזה ולא חסרונות אחרים.
כל השנה, ובמיוחד בימי בין המצרים, רבים מעוררים ומתעוררים, מחזקים ומתחזקים בענין אהבת ישראל, אך פחות מתייחסים לדרך שמשיגים כלל גדול זה ומדה נפלאה זו.
בספרו "שני המאורות" מביא רבי יצחק אייזיק מהומיל עדות מפי הבעל שם טוב, שמצות "ואהבת" היא לתקוע מחשבתו ודעתו בדברים המעוררים את האהבה... אמנם מדובר שם על מצוות "ואהבת את ה' אלקיך", אולם כיוצא בו הוא במצוות "ואהבת לרעך כמוך". וכן הרמב"ם כותב בנוגע לאהבת ה': "היאך היא הדרך לאהבתו?" ותשובתו, "בשעה שיתבונן האדם.", היא התשובה גם בנוגע לאהבת ישראל. והיינו שיתבונן במעלת נשמת ישראל - חלק אלקי ממעל ממש. כשרואים אדם – במקום להסתכל חיצונית ולראות בשר ודם בעל מעלות וחסרונות, יש להתעלות ולראות חלק אלקי ממעל ממש, רק שמלובש בגוף.
בספר התניא פרק לב ('לב' התניא) מציג האדמו"ר הזקן "דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות 'ואהבת לרעך כמוך', לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן", והיא ההבנה כי מצד הנשמות אין באמת פירוד, "כולן מתאימות ואב אחד לכולנה...". יש בכל אחד ואחד בחינות ומדרגות שאין בחברו, וכולם צריכים זה לזה. נמצא שיש יתרון ומעלה בכל אחד ואחד, עד שאפילו מי שגבוה מחברו צריך לו.
בד בבד עם האבלות על חורבן בית המקדש וירושלים וגלות ישראל, הבה נשתדל לתקן את סיבת החורבן והגלות, שהרי "טובה פעולה אחת מאלף אנחות".
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
אמירת ״כל נדרי״ בבית הכנסת בעיירה לובביץ' הסתיימה. הקהל, שעטוף בטליתות ולבוש לבן, משתתק וממתין. והחזן,
אָנָּא ה' אֱ־לֹהֵינוּ וֵא־לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתֵנוּ, שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ עַזֵּי פָּנִים וּקְשֵׁי
"ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום, ובו תינשא מלכותך"… מלך מלכי המלכים יושב על
היום נעשה משהו קצת אחר. משאירים את השכל בצד, עובדים רק עם תחושות. * משחק האסוציאציות: