איך נראה בעיניך אלול כיום, חי יותר?
ואם אין אתם מאמינים
// הרב מאיר שקדי, רבו של כפר הרא"ה

הבעיה הגדולה שלנו בימי אלול אינה היראה או האהבה, אלא הייאוש מכוחה של תשובה, המוביל אותנו לפספס את ימי התשובה ולהעביר אותם כלאחר יד. פעמים, איננו מאמינים באמת שכבר נוכל לתקן את אשר עיוותנו. הרי כבר בשנים קודמות שבנו על חטאים, בהם שבנו להיכשל גם השנה, ולכן כבר איננו מאמינים לעצמנו. אנו כבר לא מאמינים שימי אלול והתשובה משפיעים במשהו, ולכן הם עוברים עלינו סתם, בלא כל עשיה ומחשבה.
לעומת זאת כל סגולתם של ימי אלול נלמדת מהעובדה שאדם יכול לתקן את אשר נשבר והתקלקל מחטאיו, באמצעות עבודה של תשובה. סגולתם של ימי אלול נלמדת ממעשיו של משה רבנו, שעלה בימי אלול לתקן את חטא העגל ולקבל לוחות שניים. מכאן למדו חז"ל, שכפי ששימשו ימי אלול, אז בימי משה, לתיקון החטא, ומה שנלקח מאתנו בעקבות החטא, כך ישמשו ימי אלול לתשובה וכפרה, בכל שנה ושנה.
כאן מתגלה כוחה האדיר של התשובה, שיכולה להחזיר את המצב לקדמותו. אם הלוחות נשברו בגלל חטאינו, מזמין אותנו הקדוש ברוך הוא לפסול אותם מחדש. אם נוצר נתק בין ישראל לאביהם שבשמים, אפשר לתקן אותו באמצעות עבודתנו ותשובתנו.
בעל הטורים (דברים ל, ו) מוצא רמז לחודש אלול בפסוק (תהילים כז, יג־יד) "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים; קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'". המילה "לולא" בהיפוך אותיות מהסוף להתחלה מרמזת על אלול. ביאור העניין הוא שדוד המלך מלמד אותנו בנוגע לתשובה כי אין קיום לתשובה כאשר מתייאשים מכוחה של תשובה לשנות, אלא יש להמשיך להאמין ביכולות שלנו להתקרב אל ה' ולשוב אליו, גם כאשר בדעתנו כבר אפסו הסיכויים להשתנות. לולא האמונה שאנו כולנו יכולים לראות "בטוב ה' בארץ חיים" לעולם לא נגיע לרגע בו באמת נשוב ונתקרב לה' יתברך.
ימי אלול לא יעברו עלינו כלאחר יד, רק כאשר נלמד ונבין כי כוחה של תשובה הוא בלתי מוגבל והיא קרובה אלינו ובהישג ידינו.

נאלצים להיות טבעיים
// הרב נעם שפירא, בית הספר לתורת הנפש

טוב, אנחנו, לצערנו, כבר הרבה אחרי הבעל שם טוב. וזה אומר שהעולם שאנחנו חיים בו היום הוא הרבה יותר תזזיתי, וממילא הרבה יותר שטחי. בהרבה מקרים זה מתבטא גם בלא מעט ציניות וספקנות לגבי השאלה עד כמה אפשר בכלל למצוא משמעות אמת ועומק בחיים. ו... כן! למרות שהדברים הללו אופייניים בעיקר לעולם המערבי, הם משפיעים לא מעט גם על העולם היהודי, ואפילו על זה של לומדי התורה ועובדי ה'.
ממילא, הדברים באים לידי ביטוי "לכל רוחב הגזרה" של החיים ושל עבודת ה', ובכלל זה באווירה־הלא־כל־כך־מורגשת של אלול.
אז השאלה היא, אם יש לנו דרך להילחם בזה ולשנות את זה, ואם בכלל זה מה שאנחנו רוצים לעשות?
כי יש גם משהו טוב, וברכה גנוזה ברדידות־לכאורה, ובחוסר הפאתוס של החיים בעולם ספקני וציני. והטוב הוא – אולי במפתיע – דווקא אפשרות חדשה לאמת ולטבעיות. כבר לא שייך לנו לעורר את עצמנו באמצעים חיצוניים, לייצר הרבה טקסיות ו"תפאורה" שמקדמת את המצב הנפשי והרוחני שלנו. אנחנו "נאלצים" פשוט לחיות את הדברים כמו שהם, להוריד ציפיות של חוויה מרגשת, ופשוט להיות מחוברים לדבר האמיתי.
הייאוש מ"להגיע למשהו משמעותי", מאפשר לנו לכוון את המשאבים הנפשיים שלנו לבניה אמיתית של קשר ישר ותמים עם ה', ועם עצמנו. ואז, בחשאי, מתפתחת גם חוויה שקטה, שכמעט לא שמים לב לכך שהיא שם, אבל בפנים בפנים היא הולכת ונבנית בבטחה. "לוחות שניים ניתנו בחשאי, ולכן יש להן קיום".
על מנת שהתהליך הזה אכן יקרה, אנחנו צריכים לכוון את עצמנו אליו. לוותר על חיפוש הטלטלה המרגשת והחוויה החזקה, ולהעדיף את הקשר הישר, הפשוט והאמיתי. לא להתרפק על זכרונות מימים עברו – של דורות קודמים או שלנו עצמנו בכיתה ט'... – אלא להאמין בחשיבות ולהעריך את העבודה ה"יבשה" והשקטה שאנחנו יכולים לעשות עכשיו.
והאמת, שדווקא באופן הזה העבודה וההתקדמות שלנו יכולות להיות מתוך הרבה יותר שמחה. אנחנו פחות בלחץ ויותר זורמים בטבעיות, והשמחה רק מתבקשת להצטרף לשם ולתת השראה של אמונה ואופטימיות.

סמכות הורית – אלוקית
// הרב אורי גמסון, מרצה לחסידות

אחד הנושאים החמים ביותר בהנחיית הורים הוא הנושא של "סמכות הורית". כולם רוצים להיות הורים טובים ואהובים, אבל דווקא במקום ההוא דומה ששימת הגבולות בין ההורים ובין הילד, וה"יראה" הבריאה של הילד מההורים נפגעת קצת והאהבה לא משתלבת עם היראה, אלא מבטלת אותה.
הדינמיקה שבין יראה ואהבה, היא היסוד להורות בריאה, והיא גם היסוד לקשר בריא וטוב בינינו ובין הקדוש ברוך הוא.
אחד המשלים שהצליחו להפוך את אלול מן הקצה אל הקצה, הוא המשל המפורסם של בעל התניא, על המלך שיוצא לשדה ומראה פנים שוחקות לכולם. פתאום הפך חודש אלול מחודש של אימה ויראה מגזר הדין שעומד להינתן בקרוב ומחשבות על מה שהולך לקרות לי, לחודש של "קרבת אלוקים לי טוב".
אבל בדיוק בנקודה הזו נמצא אתגר לא פשוט.
כי בואו ננסה לתאר לעצמנו שיוצא אדם לשדה ופוגש שם את המלך, אך לא יודע מיהו, או אפילו אם הוא יודע מיהו, הוא לא ממש מודע לעוצמתו וכוחו. בשביל האיש הפשוט הזה מדובר בעוד אדם חביב וחייכן, ולא קורה שם שום דבר משמעותי מעבר לתחושה נעימה של מפגש רעים חביב.
לעומת זאת, דווקא במקום שבו האדם מודע לגמרי לעוצמתו וגדלו של המלך, ואז הוא פוגש אותו בשדה כשהוא מחייך אליו, דווקא אז הוא מסוגל לפתח אהבת אמת אליו בעקבות הקרבה. כי אהבה מתחזקת במקום שבו היא לא מובנת מאליה.
משל נפלא מביא בעל התניא בספרו, על מלך שעוזב את כל הדיונים החשובים עם השרים ורבי המדינות, בכדי לנקות את הלכלוך של בנו. הרי כשהבן יגדל וישמע על הסיפור, הוא פתאום יקלוט מה נעשה כאן עבורו ועל ידי מי ומתי. ורגש של יראה ובושה מחד, ואהבה כובשת מאידך, ימלאו אותו.
לכן דווקא עבודה על מידת היראה, לפני המפגש עם האהבה, נצרך כאן כל כך. דווקא חודש אלול הוא הזמן להעמיק ולהתבונן בגדלות ה' ורוממותו, ואז אם נרצה, נקלוט פתאום שזהו אותו המלך שנמצא איתנו בשדה ותחושה בריאה של אהבת אמת תכבוש אותנו.

אהבת את המאמר? שתפו

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך
יהושע מילר

השתדל להיות איש

עליתי לבד בחושך, בבניין בן חמש קומות בלב העיר עזה. כמו הרבה בניינים שכבשנו, חדר המדרגות

למאמר המלא »
יקי מנדלסון

איש אשר רוח בו

חולמים ומגשימים אביעד שלנו הי"ד, ושיר שלנו תבדל"א. הייתם שני ילדים עם עיניים גדולות ומלאות תום,

למאמר המלא »

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן