אש התורה – על הרב מררדכי שטרנברג זצ"ל
מביאו לחיי העולם הבא
// הרב איל יעקובוביץ | ראש ישיבת ההסדר צפת

הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל היה אדם מעיין. גאון בעיון. בשיעורים היה חוזר ואומר לנו "אנחנו לא לומדים גמרא בעיון. אנחנו לומדים לעיין". הגמרא אומרת "אבידת אביו ואבידת רבו - אבידת רבו קודמת, שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו מביאו לחיי העולם הבא". כך אני מרגיש באופן אישי כלפי הרב מרדכי.

יש רבנים שאיתם אתה לא רק עובר תקופה משמעותית בחיים שלך, אלא אתה יודע שכל הגן עדן שיכול להיות לך בעולם הזה ושיכול להיות לך בעולם הבא, שייך לו. לעיין ולהעמיק זה העולם הבא. אצל הרב מרדכי העולם לא היה התחלק לקודש וחול, אלא לשטחי ולעמוק. בשביל זה נדרש הסוד העמוק ששכן קבע בליבו. האמון. אמון בקב"ה שאנחנו עומדים מולו והוא מדבר איתנו תמיד. ושורש הכל זה כמובן בלימוד התורה.

לרב מרדכי היתה אהבה מיוחדת ל'הוה אמינות' בסוגייה, אלו שנדחות מיד בקושייה ניצחת. בדרך כלל מתייחסים אליהן כמחשבה ראשונית שנשלחה לסל המחזור של הסוגייה, אבל אצל הרב מרדכי זה היה להיפך. ההוה אמינא היא המחשבה הראשונית הספונטנית לפני הקושיות ממקורות אחרים. משם עולה הפשטות הראשונית. מסתבר שבהמשך הסוגייה ישנם בסך הכל כיוונים ודיוקים של ההוה אמינא. כך גם הדריך אותנו ללמוד בעצמנו. לולי הגמרא, כיצד היית מבין את המשנה. לולי רש"י, כיצד היית מבין את אביי. תעמוד בעצמך מול האמת שלך ותראה בענווה לאן הסוגייה לוקחת אותך, כיצד היא מכוונת ומעמיקה אותך.

ראית בסוגייה מחלוקת - אל תרוץ לקושיות ותירוצים, תנסה להזדהות עם כל שיטה, מדוע כל אחד אמר מה שאמר, מדוע כל אחד היה מוכרח לומר מה שאמר. אל תאמר את דבריו או דבריך כטענה לוגית, תאמר אותה כהכרח פנימי, כאמת עמוקה בך. אין מי מהתלמידים שלא שמע את קולו הניחר, הצועק, המשוכנע והמשכנע של הרב בכל מה שאמר. זה היה מתוכו. כל דעה וכל שיטה יש מאחוריה פנים, אמת עמוקה. אל תשאל מה הגמרא אומרת בלבד, שאל את עצמך האם אחרי מה שלמדת אתה יכול לומר שאתה היית אומר את זה בעצמך. ובאמת. או אז התורה לשמה. אז כפי שהיה אוהב הרב לומר הפכת את "תורת ה' חפצו" למדרגה של "ובתורתו יהגה יומם ולילה".

האמון העצום בכל שורה, בכל שיטה ובכל הוה אמינא היה גם אמון בכל אדם, בכל. לפעמים, ואני אומר זאת בבושה, כשהיית מדבר איתו היה נראה שהוא מתעניין בך או במה שאתה עושה אפילו לא בגובה העיניים אלא כביכול מלמטה למעלה. וכך, בסקרנות, באהבה, בהעמקה ובכבוד אינסופי, הרב מרדכי נתן לכל כך הרבה אנשים את חיי העולם הבא שלהם. הוא נתן להם את האמון בעומק שבהם.

כאשר הייתי בחור צעיר בישיבת בית אל, התחילו להביא את הרב מרדכי לשיעור שבועי בישיבה. התפלחתי פנימה. אני לא יודע אם זו היתה שפת הגוף המבקשת, או שאלו העיניים הנוצצות והחיוך האינסופי, אבל נשביתי. אנחנו, שלמדנו תורת הרב קוק, רגילים לחפש שפה מהותנית, רוחנית וגבוהה יותר. הבעייה שבסוף כשניגשים לגמרא הכל הופך להיות סדר ושיטה, מחלוקות ומסקנות, קושיות ותירוצים. אצל הרב מרדכי השתלבו הדברים. לימוד הגמרא הפך להיות בשניות שפה עמוקה של גדרים מהותיים. זה לא ראייה זה כוח טענה, זה לא תפיסה זה מוחזקות בדין, זה לא ויכוח זה בירור דק. חיי העולם הבא.

לעולם, ואני אומר זאת מניסיון של שנים, לא היה מי ששאל שאלה אפילו בעיתוי לא מוצלח ובאמצע משפט, או שאלה שניכר שהיתה בעיקר כדי לשאול, שהרב מרדכי לא התייחס אליה כאילו היה זה דבר רציני עמוק ומעורר מחשבה. אמון ועדינות.

אני זוכר את הרב מרדכי עולה בשעה 11:00 בבוקר ברחוב ליד הישיבה עם בנו שלומי ותומך בו בידו. בזווית העין אני רואה אותו מחלון בית המדרש, וחושב לעצמי: בעוד שעה אפגוש את הרב כאריה שואג בדקות ובחריפות את השיעור בישיבה, עומד מול שמונים חבר'ה ברמה גבוהה לשיעור של שעתיים, ובאיזו סבלנות ועדינות הוא הולך עם הבן שלו. זו תורה.

שבת בבוקר. אשתי ואני, זוג צעיר, מתארחים בביתו של הרב לסעודת שבת. אני רואה את הרב במשך כל הסעודה, כשבנו הסובל ממגבלות כאלה ואחרות יושב על ידו, והרב בסבלנות וברוך מעביר את ידו כל הזמן על רגלו של הבן, מרגיע ומלטף. אנחנו יוצאים מהבית, הרב מלווה אותנו לדלת. לפני שאנחנו יוצאים הרב לוחץ את ידי, "תודה שבאתם" הוא אומר, "עשיתם לנו את השבת". נשימתי נעתקה.

בתקופה האחרונה בה הרב מרדכי ישב ליד מיטת בנו והעביר שיעורים בטלפון, אמרו לו התלמידים: הרב, אנחנו נחליף אותך, לך לישון בבית. הרב, אני אשאר לידו, אני יודע כיצד הכי נוח לו. הרב מרדכי מחזיק מאות תלמידי חכמים שלומדים ממנו, והוא לא מוותר על הרגע של האנושיות והחום.

היתה לרב מרדכי איזו סיומת חצי קבועה לשיעורים שלו, מין מבט מהורהר כזה ואמירה – "ודאי היו דברים שלא נאמרו והיו צריכים להיאמר, והיו דברים שנאמרו ולא היו צריכים להיאמר, בעזרת ה'..." איזו ענווה. איזו מתיקות של תורה לשמה.

הייתי אברך וצריך פרנסה. ניגשתי לרב ותיניתי לו על מצבי, שעלי להעביר פעם בחודש סמינריון במדרשה שמתחיל כבר ביום חמישי, ולכן אני נאלץ להיעדר מהישיבה ביום זה. הרב, בטוב עיניו, אמר לי את משפט האמונה הכי חזק: "אתה חושב שזה בגלל הפרנסה, אלוקים חשבה לטובה..". הרב מרדכי עצמו היה ספוג לימוד תורה. שאלות ועיונים בסוגיות היו חייו, אבל לא היה מה שלא היה לו מקום בעיניו.

ישנם רבנים ומנהיגים, יש משפיעים ומובילים, הרב מרדכי היה מיחידי הסגולה שבנו בית מדרש. בנו שפה של לימוד בגמרא וגישה לתורה. והרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא", מהגזע הזה של בית המדרש כל ענפי החיים מקבלים חיים.

חדוותא דאורייתא
// הרב ארלה הראל | ראש ישיבת מוריה, גבעת הקטורת

לא זכיתי להיות מתלמידיו. אמנם, ישבתי לפניו שנתיים, סופג את להט החרב המתהפכת ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, סברה והיפוכה, בימים בהם הוא היה מגיע אחת לשבוע לישיבת אור עציון, כחלק מ'מסע הישיבות' השבועי הקבוע שלו (כמדומני, באותם ימים הוא העביר שיעור קבוע בחמש ישיבות, לבד מהרבצת התורה הקבועה שלו בישיבת מרכז הרב), אבל פער העולמות שנפער בינינו, לא מאפשר לי לראות את עצמי כתלמידו.

למרות זאת, אני לא יכול שלא להיזכר, בדמע, באש, אש התורה. ואיזו אש!! אש קודש, אש חכמה בינה ודעת, אש של מעלה.

כי הרי יש אש ויש אש.

יש אש זרה – אשר לא ציווה ה', וגם היא אש. יש הרבה אנשים שבוערים בלימוד. לימוד תורה, בסופו של דבר, הוא דבר מעניין למדי, חריפות היא תמיד דבר משעשע, זה מאוד מרתק לשמוע שיעור כללי של ראש ישיבה מבריק המגלגל את כל הראשונים והאחרונים.

אבל אצל הרב מרדכי זצ"ל, זה היה אחר. באמת, ישבתי לפני הרבה מאוד מגדולי מגידי השיעור בדור. אבל כזה להט של קדושה, תחושה שהאיש שלפניי אחוז במין טרוף של חיפוש אחר דבר ה', אחר הבנת הרצון האלוקי בסוגיה, את זה כל כך נדיר למצוא.

והאש לא נשארה אצלו, ממש לא. הוא הבעיר אותנו. הגרון היה כואב אחרי שיעור כזה. כולנו התווכחנו איתו, שוב ושוב, והוא כל כך נהנה מזה! הוא כל כך נהר בעיניו לשמע קושיות וטענות, של בירור הסוגיה, של זיקוק ההבנה, של בקשה אחר האמת.

בשבוע שעבר, התפללתי עם תלמידי הישיבה לרפואתו. אמרנו לקט פסוקים מספר תהלים, פסוקי בקשה לרפואה, וכשהגענו לפסוק הבא (ממזמור קי"ט, שהיה כה חביב עליו) עצרתי, דמעות הציפו את גרוני: "יְבֹאוּנִי רַחֲמֶיךָ וְאֶחְיֶה, כִּי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי".

תורת ה' היתה שעשועו – הוא עבד את ה' בלימוד תורה. ממש, יומם ולילה, בהתמדה וללא הפסקה.

לפני כמעט עשרים שנה, הגעתי אליו עם בחור נבוך שפנה אלי להתייעץ באיזה עניין, והיה צריך לשמוע את חוות דעתו. התקשרתי לקבוע פגישה דחופה, אבל השבוע היה כבר עמוס ומלא (כמו תמיד...), אבל, מתוך הבנת דחיפות הדבר, הוא הציע שנגיע עוד באותו הלילה, בשעת חצות. נכנסנו, הוא היה שקוע בגמרא, בהתלהבות עצומה, מיד קיבלנו בחום ומאור פנים וחיוך צחור שיניים, ושיתף, איך יכול היה שלא – במה שהתחדש לו באותו רגע (לבושתי, אני לא זוכר בכלל באיזו סוגיה הוא עסק, אבל את השמחה שהיתה שפוכה על פניו לא אשכח...).

אז התפללנו חזק – אנא, אבינו שבשמים, הרי תורתך שעשועיו, אז יבואו רחמיך, ה' יתברך ויחיה.

ולא נענינו. ניצחו אראלים את המצוקים – אנחנו כאן בעולם הזה, שרצינו לשמוע עוד קצת את קולו הצרוד והניחר מרוב שיעורים עולה ויורד, מתלהב ונסוג, כי פתאום הסברה בכלל לא נראתה לו, וכל מה שהוא אמר עד עכשיו היה היפך האמת, ובאמת יש לו מיד מהלך חדש בסוגיה.

חד בדרא – בכוח הזה, הוא היה מהיחידים בדור.

באחד השיעורים בישיבת אור עציון, התגלגל ויכוח עירני בינו לבין אחד מחבריי לשיעור (שמכהן כיום כראש ישיבה), בלמדנות עצומה. צעקות עפו לכל עבר, הטונים עלו, אני כבר מזמן איבדתי את חוט המחשבה, והוא לא הפסיק לחייך אפילו לרגע.

ואז, בסוף השיעור, למדנו ביחד אורות התורה. והוא אמר: "על התורה אנחנו אומרים 'כי הם חיינו ואורך ימינו', זוהי השתוקקות, השתוקקות לקב"ה, לתורתו, לדברו, למגמותיו, לרצונותיו, לחסד, לגבורה, לטוב וליושר. השתוקקות להיות מלא את ה', להיות מלא את דבר ה', להיות מלא את דף הגמרא", וזה מה שהרגשנו עליו, כל מי שזכה לשבת, אפילו פעם אחת, בשיעור שלו – השתוקקות.

כמו שהנביא ישעיהו (פרק כט פסוק ח) מתאר: "וְכַאֲשֶׁר יַחֲלֹם הַצָּמֵא וְהִנֵּה שֹׁתֶה וְהֵקִיץ וְהִנֵּה עָיֵף וְנַפְשׁוֹ שׁוֹקֵקָה...", נפשו שקקה תמיד אל ה' יתברך ואל תורתו, הוא נשאר צמא, צמא מאד. והוא הרווה את צמאונו בעוד עיון ועוד מאמץ להבין עמוק יותר, תמיד עמוק יותר.

הפעם האחרונה שישבתי לפניו היתה לפני למעלה מעשור, כאשר נסעתי ברחבי הארץ לצרף רבנים לקריאה לחתימה על כרטיס 'בלבבי' לתרומת אברים. כשנכנסתי, שאלני לשלומי ומיד פתח ואמר לתדהמתי: "אתה זוכר שפעם התדיינו על הגדר של חצי נזק צרורות ולמה זה הלכה למשה מסיני ולא קנס רגיל? אז מצאתי 'קצות' מפורש שמחזק את מה שאמרת". אני עד היום בהלם. אני עצמי לא רק שלא זכרתי את הוויכוח בינינו, אפילו לא זכרתי את הסוגיה ואת הנידון, והוא זכר את מה שאני הקטן אמרתי!

אז אפשר להסביר את זה בח זיכרון גדול. כן, ודאי שהרב מרדכי היה גאון כשרוני ביותר. אף אחד לא צריך להוכיח את זה, כולם ראו את זה מקילומטר. אבל אני חושב שזה ממש לא זה – הוא פשוט כל כך היה צמא לתורה, לגילוי דבר ה', לבירור האמת, שהשאלה המשיכה לנקר בראשו, וכשמצא לה תשובה, מיד זה התלבש על החיפוש הזה, על הצמא וההשתוקקות.

אנחנו חיים בעולם בו לימוד תורה כמעט לא נתפס כעבודת ה'. הוא נתפש כמצווה, כחובה, כעיסוק אינטלקטואלי. אצל הרב מרדכי לימוד התורה היה דבקות בבורא, לא כלי.

התווכחנו אז, באותה פגישה אחרונה, על דרך הלימוד. אני הקטן התקשיתי להזדהות, והקשיתי קושיות מתוך תפיסתי על לימוד תורה לשמה ככלי לידיעת ההוראה וההלכה, ואז חדלתי מהוויכוח כי הבנתי שהוא כל כך בוער באש של עבודת ה', שהוא בכלל לא חלק מהדיון – לראות את לימוד התורה ככלי למשהו אחר, היה פשוט לא שייך בעיניו.

כעת, כשהוא שש ושמח לשבת עם פמליא של מעלה ולהתפלפל עימם, לנו נשאר רק לקחת משהו מהאש הזאת, ולהדליק את הניצוץ שבליבנו, ולהתפלל שנזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות את כל דברי תלמוד תורתך באהבה, אולי קצת כמו האהבה שהיתה לו, ואם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב הרב מרדכי זצ"ל את התורה, בוז יבוזו לו (עפ"י מדרש רבה).

אהבת את המאמר? שתפו

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן