למדתי במרכז הרב אחת-עשרה שנים ועשיתי תעודת רבנות. לא היה לי אף פעם חלום להיות שחקן. ואני אומר את זה כמשקף מגזר. לפני עשרים ושלושים שנה לא היה חלום קולקטיבי של להיות שחקן. הרעיון לא היה על המפה. לא בעזרא בה גדלתי. לא בבני עקיבא שם הייתי ראש מחלקת הדרכה.
להיות רופא כן, להיות עורך דין כן, להיות רב כן. להיות מתיישב. אפילו אורי אורבך דיבר על הטובים לתקשורת. אף אחד לא דיבר על במה. תיאטרון נחשב בילוי במובן הרע של המילה. אחרי אחת-עשרה שנם יצאתי ממרכז, שם אמרתי את תפילת בית המדרש על פי התיקון שכתב הרב קוק "מודה אני לפניך ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרו"ת" (במקום 'קרנות' - ראשי תיבות קרקסאות ותיאטראות). כלומר, שנים אני יושב בבית המדרש ואומר תודה ה' שלא שמת אותי בתיאטרון. הדברים האלה מחלחלים.
אבל אנחנו מבינים שאם יש היום משימה חלוצית, הראשונה במעלה היא בתחום התרבות. זה מעשה הרבה יותר חלוצי. להוכיח שאמנות מן התורה מנין. כשאני למדתי בישיבה אמרו שתרבות מופיעה בתורה ב"תרבות אנשים חטאים..." זה המקום היחיד. אבל כולנו יודעים שעל בצלאל כתוב "ואמלא אתו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת".
דברי הקדוש ברוך הוא התחלקו לשבעים לשון, ואני בטוח שזה לא היה רק צרפתית ואיטלקית אלא שבעים אופני ביטוי, וברור שהאופן החזותי הוא מאופני הביטוי. לא צריך את "רואים את הקולות" בשביל לדעת את זה.
ברור שהלימוד הבסיסי בישיבה הוא חובה. בין אם אתה הולך להיות איש עסקים או שחקן או רופא. אם לא התמלאת בתורה אז מה תביא איתך לשם? על אחת כמה וכמה כשמדובר במקצוע חלוצי שעדיין אין לו תורה כתובה ויש בו הרבה דרכי תעייה. אם אתה לא בא חמוש בעקרונות התורה, תוכל לשאול שאלות ספציפיות את הרב אבל יהיה לך חוסר בגישה העקרונית. אצלנו בבית הספר למשחק לומדים גם גישה. זה ה'חידוש' ולכן התיאטרון שלנו מייצר גישה ולא רק הצגה טובה.
אין משהו חלוצי יותר בדור שלנו מאשר ללכת לתרבות. מוזיקה יש מספיק, זה הרבה פחות חלוצי. מגיעים שם לאיכויות שלא נופלות משום דבר אחר בעולם. אבל הכי חשוב זה מקצועות הבמה ואמנות פלסטית, וריקוד כמובן. הכי חלוצי שיש.
לכן אני קורא פה לכל אחד שחשוב לו איך ייראה עם ישראל בעוד חמש שנים ועשרים שנה. אם יש לו איזושהי נטייה אומנותית, ברור שילך לישיבה קודם כל אבל אחר כך שלא ילך להיות רופא או עורך דין אלא לאמנות. לא סתם הקרב הגדול ביותר במשרדי הממשלה הוא לא בביטחון ולא בחינוך ולא בבריאות. הקרב הגדול ביותר שיש במשרדי הממשלה בשנים האחרונות, עוד לפני מירי רגב, זה על התרבות. על זה עומד הכל וזה יקבע את דמותו של עם ישראל.