"שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה” (רש”י, ראש השנה דף יד).

"כימי העץ ימי עמי" אומר הנביא (ישעיהו סה). ראו נא את העץ בימי החורף, עליו התעופפו לכל עבר בשלל צבעים, יבשים כמושים ומתבלים. ענפיו ערומים לחלוטין, נראים כיבשים, צבעם כפני מת. הגזע חרב, מראהו ללא תקווה, ללא לחות וחיות. המביט בעיני בשר חושב שאין כל תקווה לאילן, אין סיכוי לעץ, הגזע החשוף, הערום, היבש והחרב לא ישוב לפרוח ולא יוציא פירות. לרואה נדמה, כי במגע יד קל ייעקר העץ על גזעו ושרשיו.

אך המנהג עולמו בחסד, בשיא תוקפו של הקור, באמצע חודש שבט, מחדש את השרף שבאילן. השרף המוביל את העץ לחנטה, לפריחה מחודשת של לבלוב עלים, להנצת פרחים ולתנובת פירות. כוחו של השרף אינו נראה מבחוץ, אינו ניכר למראה העין, אך תוסס וסוער מבפנים, מעורר את העץ מתרדמת החורף, ומפעיל את מערכת הצמיחה.

"ימי עמי" – עם ישראל בגלותו הארוכה כאלפיים שנה, גולה אחר גולה. ובימי הגלות יש תקופות שהעלים נתלשים מהענפים ומתעופפים לכל עבר, יבשים וכמושים ובעיקר תלושים. יש זמנים שהענפים עומדים ערומים, יבשים וחיורים כסיד הכבשן. ויש שנים שהגזע עצמו חרב, נראה ללא תקנה, ללא חיות ולחלוחית. המביט בעיני בשר עלול לחשוב כי אין תקווה לגזע העם הנבחר, אין סיכוי לעץ, עם זה לא ישוב ויפרח, לא יניץ פרחים, לא יוציא פירות. זרים אומרים אין תוחלת ותקוה.

ועל כך אומר הנביא: "כימי העץ ימי עמי”. באמצע הגלות החורפית, בשיא החושך, במירב הקור, בגשם בשלג ובבוץ, בעת על עמך יערימו ראש, ובמגע יד ינסו לעקור את האילן ושרשיו - ראו נא גם ראו את האילן בחודש שבט, את השרף הפנימי החבוי בגזע המתגלה בחודש זה, השרף המחיה את העץ. כך הוא גם השרף שבעם ישראל, שרף זה הוא 'הפינטאלע איד', הנקודה הפנימית הבוערת בכל יהודי ויהודי, נקודה שלעתים חבויה ומכוסה בהררי טונות של כפור ושלג. שרף זה הוא ההבטחה ש"בנים אתם לה' אלוקיכם", ש"בין כך ובין כך קרויים בנים". שרף זה הוא המחיה את עם ישראל, הוא הנותן לו כוח וחיות להתעורר בבוא היום.

ועוד יבוא היום הגדול, זה היום קיוינו לו, ונראה בעיני בשר את לבלוב העלים, את הנצת הפרחים ואת תנובת הפירות של עם ישראל לתפארת. אמן כן יהי רצון.