משל חסידי מספר על בעל אחוזות עשיר שבא בעת הקציר להתבונן על עובדיו. הוא שאל את מנהל העבודה מהי צורת התשלום והלה השיב שמשלמים בקבלנות, על סך מסוים של חבילות קציר מקבלים רובל. כששאל, "ומי הכי זריז כאן?" הצביע מנהל העבודה על פועל שהספיק להרוויח רובל בכל שעה. פנה אליו בעל האחוזות וביקש: "בוא אליי למשרדי מחר ואתן לך עבודה בה תרוויח כפול, שני רובלים בכל שעה". הלה שמח לרעיון, וכשהתייצב למחרת הביא לו בעל האחוזות מגל וביקש ממנו לקצור. תמה הלה: "מה אקצור?" השיב העשיר: "קצור באוויר כאילו יש כאן תבואה". הפועל החרוץ התפלא: "והלוא אין כאן מה לקצור?" השיב מעסיקו: "ומה אכפת לך, ממילא לא את שלך קצרת, וכאן אני מתחייב לשלם לך כפול". ניסה העובד החרוץ לבצע את המוטל עליו, סוף סוף הרי הובטח לו שכר כדאי יותר מכל מה שהיה רגיל בו, אבל לאחר שעה בא אל האדון ואמר לו בייאוש: "איני מסוגל להמשיך, אף אם תשלם לי יותר".
אם כך, האם עבודתנו את ה' מבחינתו מיותרת לגמרי?
סגור אינו שלם
הרי אם יוצאים מנקודת הנחה שמה שחשוב זה ה', ומה שמחוץ לו (אם ייתכן דבר כזה) הוא חסר חשיבות במושגים מוחלטים, כלומר, לא נוגע לשלמות שקיימת לה ביציבותה ללא שום צורך או יכולת להוסיף לה, כי אז כל עמל האדם ומאמציו מאבדים את חשיבותם. ואף אם יידע האדם שה' הוא זה שמבקש ממנו לפעול, ויידע שהנחיותיו של ה' נובעות מרצונו להיטיב לנו, עדיין ייוותרו כל מעשיו של האדם, לרבות כל קיום הוראותיו של ה', מיותרים, ועדיין יישאר כל קיומו תפל ומייאש, אם רק יהיה ער למה שחשוב באמת (וכיצד בכלל אפשר לקרוא לציוויים מסוג זה 'הטבה'?).
ואמנם, לא רק שהקיום האנושי מאבד כך את טעמו, אלא השלמות האלוקית עצמה יוצאת פגומה ואומללה, שהרי זו, לא רק שאינה צריכה את האדם, אלא גם אינה מסוגלת להיות צריכה אותו, וממילא אין בידה לבשר לו על התקשרות אמת, מפני שהאדם, לפחות כפי שנברא, אינו מסוגל להתקשר באופן חד צדדי, באופן בו הוא רק מקבל ותלותי, באופן בו הצד שלו אינו משמעותי לזולתו.
ועוד על סממני החיסרון הקיימים בקיום הנוטה להתקרא בפינו שלמות: מה ששלם חסר את היכולת להתחדש, כל שכן להיות מופתע. מה ששלם הוא הכרחי ואמיתי וממילא חסר חופש ויצירתיות. כל שכן שכך הדבר בקשר ליצוריו, שדווקא זיקתם אל יוצרם עושה אותם פגומים, שכן, לאור נוכחותו הללו אינם יכולים לחדש וליצור באמת, כי הכל כבר קיים והכל גלוי לפניו, וכאשר הם מתוודעים לכך לא נותר להם אלא לגלות את הקיים כבר, ולרומם את תודעתם שתהיה מתאימה אל אותו הקיום (מה שמותיר להם, אף לפי מושגיהם שלהם, חופש מוגבל מאוד).
אף זאת: מה ששלם הינו כל כך אחר והפוך ממה שמחוץ לו עד שאין בידי היצור והיוצר לפנות זה לזה ולומר זה לזה "אתה". היצור אינו יודע כלל את יוצרו, והיוצר אינו מסוגל לחדור להכרתו של היצור בלא למוטט אותה.
נמצא שבכל דיבורינו על השלמות שאינה זקוקה למאומה באנו לקלס את ה' ונמצאנו עושים את שלמותו ללעג ולקלס, וזו נהיית כמין כלא המונע התקשרות, חרות והתחדשות, יתרונות שכל כך יקרים לנו וכל כך עושים את קיומנו לקיום רווי טעם, עונג ומשמעות. באנו להרחיק את ה' מן האנושי ומצאנו עצמנו מדמים אותו למין קבוע פיזיקלי, או חוק טבע, בראותנו ביציב, בעקבי ובנצחי, תארים שהכי מקרבים אותנו להכרת האלקות.
מה הבהלה?
עלינו, אם כן, לרומם את המחשבה, ולרומם את מושג השלמות. בלשונו של רבי אברהם אבולעפיה: ה' הינו "שלם וחצי", שלמות ללא חציות אינה באמת שלמה. שלמות שלמה כוללת את הפכה וכוללת את עצם היכולת לחולל ולהכיל הפכים הנזקקים זה לזה (כדרשת הרב המגיד ששתי חצוצרות רומזות לשני חצאי צורות המשלימים זה את זה) והרומזים על פלאיות מקורם המסתורי. כל תיאור (או תואר) חד צדדי השולל ממילא את הפכו שולל יחד עם זאת את היתרון שבהפכו ומותיר את המתואר פגום.
ובאמת, למה לנו לירא מלייחס לה' הזדקקות ואכפתיות קיומית לזולת, הן כל אלה נתפסים כחיסרון רק מפני שפוגמים ביחידות שאין דבר מחוץ לה, אבל אם נפתחים לכך ש"אין לו דבר חוץ ממנו" וכל הזולתיות וכל החציון הינם הוא עצמו, וכל ההתרחשות והדינמיקה אינם מתחוללים מחוץ לו, כביכול ברקע המשותף לו וליצוריו ורחב משניהם (חס וחלילה), אלא מיניה וביה, כי אז מה הבהלה?
אין לנו יכולת תבונית להכיל מה פירושו של קיום שהוא אני ואתה כאחד, שהוא פונה לעצמו ומחדש לעצמו ומתפלל לעצמו, כדברי חז"ל, אבל אין פירוש הדבר שהקיום הזה זר לנו ונעול בפנינו. הנפש הן יודעת את עצמה ככזאת, כאחת ויחידה שאחדותה המסתורית ניבטת דרך ההפכים של חרות ואמת הכרחית, של בדידות והזדקקות, של הערצת הסוד ויראה ממנו יחד עם תאוות הגילוי וההימשכות אליו, ולא נפלאת ולא רחוקה היא שתחווה כל זאת כהתנוצצות שמנוצץ החלק את שלמו.
המתבקש הוא לתאר את ה' כנושא הפכים, לרבות הפכי החיוב והשלילה, וכמתנשא מביניהם ודרך הטלטלה שביניהם, ולראות את כל הפכיו המנוצצים את שלמותו, כפנייה אלינו לבוא בסודו.
בלשון חכמים נקרא הקדוש ברוך הוא "רחמנא", ומידותיו כולן נקראות מידות הרחמים, משמע שהרחמים עיקר. רחמים מבטאים הזדהות, מציאת מין את מינו, וה' נגלה למשה בסנה (לאחר שגילה אכפתיות מופלאה לאחיו) ואפיין עצמו כזה שסבל זולתו נוגע לו, ועמו הוא נמצא. להתייחס לכל זה רק כאל שפה ילדותית, "דברה תורה בלשון בני אדם", שפה שהחכם נקרא להתעלות ממנה, לטעמי זוהי התייחסות שמרחיקה מהחום שנמצא בליבה של אמונת ישראל.