בס"ד

יום שישי, 12 אוגוסט, 2022
הכי עדכני
ברור שלא. ברור שכן
// הרב אברהם וסרמן, רב קהילת גבורת מרדכי, גבעתיים

לא צריך
הכתוב אומר: "אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח" (איוב לה).
כך אנו אומרים גם בתפילת יום הכיפורים "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך, כי מי יאמר לך מה תפעל ואם יצדק מה יתן לך".
אין במעשינו כדי לפגוע או להועיל לה' יתברך. אדרבה, כך דרשו חז"ל: "וכי מה אכפת לו להקדוש ברוך הוא בין שוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף? הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות שנאמר (משלי ל) 'כל אמרת אלוה צרופה'" (בראשית רבה מד).
לטוב לנו
כלומר, אין תועלת במצוות לקדוש ברוך הוא בעצמו יתעלה, אלא לאדם עצמו, כדי להציל אותו מנזק או אמונה רעה או מידה מגונה, או לזכור ניסים ונפלאות שנעשו לנו, ולדעת את השם. הביטוי "לצרף בהן", משמעו לזקק אותנו ככסף צרוף, ולהסיר מאישיותנו סיגים – חלקים מקולקלים - כפי שמסירים מהכסף.
אור המנורה במקדש, הקטורת והקרבנות, אינם מאכלו של הקדוש ברוך הוא, "אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה" (תהלים נ). אפילו המצוות לזכור את יציאת מצרים ומעשה בראשית, אינן עבורו, אלא כדי שנדע את האמת ונהיה ראויים להשגחתו, שהרי כל הכבוד והשבח שבעולם אינם נחשבים ביחס לגודלו.
בעצם, פסוק מפורש הוא: "ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלוקינו לטוב לנו כל הימים" (דברים ו). כלומר, המצוות הן לטוב לנו ולא לה' יתברך, שנהיה נקיים ממחשבות רעות ומידות מגונות (ע"פ רמב"ן דברים כב).
כך הגדיר רמח"ל את מטרת הבריאה: האדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול בכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה הוא זה העולם. והוא מה שאמרו ז"ל (אבות ד): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא". על ידי המצוות יגיע אדם לעולם הבא לקבל את השכר עליהן, כמאמר חז"ל (עירובין כב): "היום לעשותם, ומחר לקבל שכרם" (על פי מסילת ישרים, פרק א).
צריך
התורה מגדירה את מטרת יציאת מצרים, בנוסף להצלת העם מהשעבוד: "וידעו כי אני ה' אלוקיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלוקיהם" (שמות כט). כלומר, ההוצאה היא למטרת השראת שכינה, וכדברי אבן עזרא (שם): "לא הוצאתי אותם מארץ מצרים רק בעבור כי אשכון בתוכם, וזהו 'תעבדון את האלוקים על ההר הזה'".
הרמב"ן מוסיף על דבריו שהם "סוד גדול, כי כפי פשט הדבר, השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה". כלומר, הפשט מראה שהצורך הוא רק שלנו, אך הסוד משנה את התמונה.
ומה תעשה לשמך?
פסוקים רבים מורים שיש בכך "צורך גבוה", כמו למשל "ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיהו מט). ביטוי חריף יותר נמצא בתהלים "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו", "פה אשב כי אויתיה" (תהלים קלב). זה המקור לדברי חז"ל המפורסמים "נתאווה לדור עם בריותיו בתחתונים" (במדבר רבה יג). בכיוון זה נאמר הביטוי "עבודה צורך גבוה"!
אך לא רק עבודתנו היא צורך גבוה, אלא עצם קיומנו נועד להגשמת התכנית האלוקית שבבריאה. כך אמר כבר אברהם אבינו "'ה' אלוקי השמים אשר לקחני מבית אבי', ולא אמר 'ואלוקי הארץ'... עכשיו הוא אלוקי השמים ואלוקי הארץ שהרגלתיו בפי הבריות. אבל כשלקחני מבית אבי היה אלוקי השמים ולא אלוקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו ושמו לא היה רגיל בארץ" (רש"י בראשית כד).
כך התפלל יהושע (ז): "והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול"? וכהסבר מהר"ל מפראג: "כי מאחר ששתף השם בשמם, אם כן אם יכריתו אותם מן הארץ - ומה תעשה לשמך הגדול". מכאן גם הביטוי "שכינתא בגלותא", ו"כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם" (מגילה כט).
גם כשניגאל – תהיה זו גאולת השכינה עמנו, וכך דרשו "'ושב ה' אלוקיך את שבותך', 'והשיב' לא נאמר, אלא 'ושב', מלמד שהקב"ה שב עמהם מבין הגליות" (שם).
הנביא אומר "מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלוקיו" (שמואל־ב ז), ועל זה דרש רבי עקיבא "אילולי הדבר כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול אמרו ישראל לפני המקום - עצמך פדית" (ילקוט שמעוני, שמות רמז רי).
אכן, הביטויים הללו קשים, שהרי מה בכוחנו "לתת" לקדוש ברוך הוא?
התשובה לכך נעוצה בדרשה נוספת: "אתם עדי נאם ה'... ואני א־ל" (ישעיהו מג), "כשאתם עדי אני א־ל, וכשאין אתם עדי כביכול איני א־ל" (ילקוט שמעוני, ישעיהו רמז תנה).
כלומר, הקדוש ברוך הוא רוצה שהשכינה תתגלה בעולם, וכל עבודתנו לצורך גבוה מכוונת לזה. הוא אינו "צריך" כביכול לעצמו, לעצם המציאות האינסופית שקדמה לעולם והיא הרבה מעבר למושגים שלנו, אלא להגשמת המטרה עבורה הוא ברא את העולם – גילוי כבוד ה', שבעומק העניין נועד לטובת ברואיו.

החום בלב האמונה
// הרב ישראל אריאל, יצהר

משל חסידי מספר על בעל אחוזות עשיר שבא בעת הקציר להתבונן על עובדיו. הוא שאל את מנהל העבודה מהי צורת התשלום והלה השיב שמשלמים בקבלנות, על סך מסוים של חבילות קציר מקבלים רובל. כששאל, "ומי הכי זריז כאן?" הצביע מנהל העבודה על פועל שהספיק להרוויח רובל בכל שעה. פנה אליו בעל האחוזות וביקש: "בוא אליי למשרדי מחר ואתן לך עבודה בה תרוויח כפול, שני רובלים בכל שעה". הלה שמח לרעיון, וכשהתייצב למחרת הביא לו בעל האחוזות מגל וביקש ממנו לקצור. תמה הלה: "מה אקצור?" השיב העשיר: "קצור באוויר כאילו יש כאן תבואה". הפועל החרוץ התפלא: "והלוא אין כאן מה לקצור?" השיב מעסיקו: "ומה אכפת לך, ממילא לא את שלך קצרת, וכאן אני מתחייב לשלם לך כפול". ניסה העובד החרוץ לבצע את המוטל עליו, סוף סוף הרי הובטח לו שכר כדאי יותר מכל מה שהיה רגיל בו, אבל לאחר שעה בא אל האדון ואמר לו בייאוש: "איני מסוגל להמשיך, אף אם תשלם לי יותר".
אם כך, האם עבודתנו את ה' מבחינתו מיותרת לגמרי?
סגור אינו שלם
הרי אם יוצאים מנקודת הנחה שמה שחשוב זה ה', ומה שמחוץ לו (אם ייתכן דבר כזה) הוא חסר חשיבות במושגים מוחלטים, כלומר, לא נוגע לשלמות שקיימת לה ביציבותה ללא שום צורך או יכולת להוסיף לה, כי אז כל עמל האדם ומאמציו מאבדים את חשיבותם. ואף אם יידע האדם שה' הוא זה שמבקש ממנו לפעול, ויידע שהנחיותיו של ה' נובעות מרצונו להיטיב לנו, עדיין ייוותרו כל מעשיו של האדם, לרבות כל קיום הוראותיו של ה', מיותרים, ועדיין יישאר כל קיומו תפל ומייאש, אם רק יהיה ער למה שחשוב באמת (וכיצד בכלל אפשר לקרוא לציו