אם יש מישהו שזקוק נואשות לאמונה זה הציניקן. כי ציניות זו מחלה והתרופה הכי טובה לה זו האמונה. ונסביר:
ציניות זו עמדה נפשית שמתאפיינת בחוסר אמון בבני אדם. גם כשהיא נתקלת בהתנהגות אלטרואיסטית היא ממהרת לטעון שזהו מצג שווא והכול נובע ממניעים אנוכיים. הציניים נוטים לשבת בחיבוק ידיים פסיבי בגלל חוסר אמון שניתן לשנות פה משהו. הם נוטים לזלזל בנורמות חברתיות ודתיות ובוחנים כל דבר בהתאם לתועלת המעשית שיוצאת ממנו.
מהיכן זה בא? מה גורם לאדם להיות ציני? ובכן, אף אדם לא נולד כזה. החוויה הבסיסית ביותר של תינוק זו דווקא אמונה. כבר כשהוא ברחם אימו הוא מרגיש מוגן ואהוב כשמקור נעלם מספק לו את כל צרכיו. מרגע שהוא מגיח לאוויר העולם הוא מיד נאסף ונעטף והוריו דואגים במסירות לכל מחסורו. עוד לפני שערכו היכרות רשמית בינו לבין אלוקים התינוק חש בכל מאודו את חוויית האמונה.
אלא שהחיים הפכפכים ושביליהם מפותלים וחוויות שליליות עלולות להחדיר באדם את נגיף הציניות. הוא סופג לעיתים פגיעות ואכזבות ושומע עלבונות וזלזול. כשזה קורה מצד אנשים קרובים שהאדם סמך עליהם, משהו באמון שלו מתערער ונסדק, וכדי להגן על עצמו מפגיעות עתידיות האדם מפתח סוג של שריון קוצני. קוראים לו 'ציניות'. האדם מנמיך ציפיות ומעלה את רף החשדנות, בתקווה שמעכשיו כבר לא יתאכזב יותר שהרי ממילא בעולם עלוב וקר כזה אין למה לצפות.
מובן שכל זה לא מתרחש באופן מודע, אלא הוא פרי תהליכים נפשיים שרוחשים מתחת לפני השטח. מכל מקום התוצאה היא מרה. לא נעים לחיות במחיצתו של ציניקן, ועוד יותר נורא להיות אחד כזה בעצמך.
כאן מגיעה האמונה כשיקוי פלא. היא לא באה לברוא אצל האדם דבר חדש אלא להזכיר לו את מה שתמיד היה אצלו. היא מעוררת את אותה נקודה פנימית בראשיתית של שייכות אל הטוב, אל האור, אל החסד ואל אלוקים. היא חובשת את פצעי לבבו מפגיעות העבר ולוחשת באוזנו מילות ניחומים. היא מסייעת לו להשיל את השריון הקוצני הכבד שעטה על עצמה ומאפשרת לו להביט מחדש אל העולם ברוך וחמלה ולגלות בתוכו אינספור ניצוצות של טוב ויופי, חסד ורחמים.
האם אפשר? כן.
האם מומלץ? לא.
הציניקן הוא אדם שמטיל ספק בכל. בעיקר בתמימות. בטוב הפשוט. הוא מעדיף לחשוד, לא ליפול כמו הפרייארים מסביבו. לא יעבדו עליו. וגם לא יפגעו בו, הוא מחזיק מגן. "מגן צינה". אמירות של מוסר ותיקון פנימי בדרך כלל לא חודרות את המגן הזה. הן נופלות לידו בזמן שהוא שולף את החיצים הביקורתיים כלפי העומדים מולו. הרגישות הטבעית נשחקת והיכולת להיות אמיתי ופתוח מול עצמך, מול אחרים, מול הקב"ה הולכת ומתכסה בשכבות של שמן... 'תחליק, בקטנה' הוא יאמר לך במקרה שנפגעת מאמירה מחוספסת שלו. הקטנות האלה מייצרות מחיצות פנימיות והאדם מתרחק מעצמו ומאלוקיו יותר ויותר.
אפשר להאמין מרחוק? חושבת שכן. ומרחוק יותר? כנראה שגם...
עדיף להאמין מקרוב? לחלוטין כן! כן, כולל הכאב, הנפילות והדמעות. כולל השמחה והדבקות. ההתרגשות והאהבה. הפתיחות, האמת, המאמץ וההתעלות שבאים איתה.
ברובד הבסיסי ובמשמעות שאנחנו מתכוונים ביום יום, ציניות ככלל היא גישה לא חיובית ובוודאי שהיא בסתירה לאמונה, אבל במבט מעמיק יותר ועל פי הידוע שרבי זושא מאניפולי למד 7 דרכים בעבודת ה' מגנב, נראה לומר שגם בציניות אפשר להשתמש לעבודת ה' ולכן לא רק שיכול להיות ציניקן מאמין אלא המאמין צריך להיות גם ציניקן.
ובכן מהי בעצם ציניות?
חוסר אמון בסיסי בטוב האנושי והנחה יסודית שאנשים פועלים רק מתוך אינטרסים פרימיטיביים.
והאמת היא שזה אכן כך בכל הקשור לנפש הבהמית ולענייני העולם הזה. הנפש הבהמית אכן פועלת באופן טבעי (ללא הזיכוך הנפעל בה על ידי עבודת ה' "בכל לבבך - בשני יצריך") ממניעים אנוכיים פרימטיביים של הישרדות וישות גם אם לפעמים חזות הפעולה שלה תמימה וטהורה.
וכך מצטט הרבי הריי"צ את דברי אביו, הרבי הרש"ב ('היום יום', כ"ג סיון): "היצר הרע נקרא נפש הבהמית לא מפני שהוא בהמה דוקא, כי לפעמים הוא שועל פיקח שבחיות וצריכים לחכמה מרובה להבין תחבולותיו. ולפעמים הוא מתלבש בלבוש צדיק תמים ענו ובעל מדות טובות.
"בכל אחד ואחד הנפש הבהמית שלו היא לפי מהותו הפרטי. ויש אשר מתעורר חשק גדול ללמוד חסידות או להתבונן היטב באיזה השכלה, ובאמת הנה זהו רק עצת היצר ומתחבולות נפש הבהמית למנוע מעבודת התפילה וכדומה.
"ונקוט האי כללא בידך וזכור אותו תמיד, כי כל דבר המועיל או מביא לעבודה בפועל, הנה כל מניעה שתהיה לדבר זה - אפילו אם המניעה היא מדבר היותר נעלה - הוא רק מתחבולותיה של נפש הבהמית. וסיים אבי: עד אז לא ידעתי שיכולה להיות נפש בהמית דתית, ומי מדבר על נפש בהמית חסידית...".
אכן המאמין צריך לנקוט בגישה צינית כלפי היצר הרע כדי לזהות אותו ולנטרל את השפעותיו. כך גם ביחס לכל מיני גישות ועמדות רווחות ומודרניות שנראות מאוד טוב ומרשים, עלינו להשתמש בגישה ביקורתית, חשדנית וכן, מעט צינית, ולבחון את הדברים רק כפי שהם על פי אמות המידה של התורה וההלכה.
זכרו, אנו כעת בפרשת קדושים. ידועים דברי חכמינו "קדש עצמך במותר לך", ופירשו חסידים: האסור – אסור, והמותר – מיותר. נכון שזה מותר ועל פניו זה נראה תמים ונחמד, אבל קצת ציניות לא תזיק... בהחלט לא צריך לקנות כל לוקש של העולם הזה.
בשנתו הראשונה לחיים, האתגר ההתפתחותי העומד בפני הגור האנושי הוא היכולת לרכוש אמון בדמויות המטפלות בו. התינוק לומד לחוש "כגמול עלי אמו": להרגיש בטוח, מוגן ואהוב לא רק כשנעים וטוב לו, אלא בעיקר כשמשהו כואב לו ומאיים עליו. אותה תחושת אמון מופלאה הנרקמת בשנת החיים הראשונה היא אחד מכוחות הנפש איתם אנו יוצאים למסעות החיים.
ככל שאנו גדלים ונפגשים חזיתית עם העולם, התמימות והשלמות שהיו נחלתנו כפעוטות עלולות להיסדק ואף להישבר. המהמורות שבדרך, המניעות, המכשולים והאכזבות הם אתגר נפשי גדול ולעיתים אנו נסחפים להתפעלות גדולה מהם. ושם, אנו מרגישים חסרי אונים, מאבדים קצת קשר עם אותה תחושת אמון ואמונה, "כגמול עלי אמו". מצד אחד חווים ניתוק כואב מאמון, ומצד שני זקוקים למעטה של הגנה על הנפש שיסייע לנו להחזיק מעמד.
במצב כזה אנו בתודעה של הישרדות, ונעשה כל מה שיאפשר לנו לשרוד. לפעמים נאמץ את הציניות כסוג של מעטה הגנה שיעזור לנו לעבור בשלום את מה שלא מובן לנו ומאיים עלינו. ההגנה הצינית יכולה להעניק לנו אשליה של חוזק, בטחון, קשיחות ותחכום, ולהרחיק אותנו ממעורבות רגשית כאובה ועמוקה עם לב החיים. לפעמים מגודל המצוקה, ההגנה הזו הופכת להרגל וממש להתמכרות, 'מקסם שווא' של קשיחות שבתוכו שוכנת נפש רגישה, שמשתוקקת להתחבר מחדש לאמון בטוב החיים וקצת איבדה את הדרך.
היכולת להרפות מקליפת ההגנה הצינית ולאפשר לעצמנו להתמודד עם אתגרי החיים בלעדיה יכולה להגיע דווקא מכך שלא נילחם בה, לא נשלול או נבטל אותה, אלא נסכים להתבונן בה בעדינות ובסקרנות. במה היא משרתת אותנו? מה בעצם כואב לנו? האם אנו רוצים לשרוד או לגדול? מה חשוב לנו לקדם בחיינו? מה איבדנו בדרך והאם הציניות מחזירה לנו את האבידה או מרחיקה אותנו ממנה?
בתוככי קליפת הציניות, במקום עמוק ונסתר מן העין, עדיין שוכן לו ה'רשימו' של אותו תינוק תמים שחווה את העולם "כגמול עלי אמו". לא רק כעולל בחיק האם, אלא גם כנשמה תחת כסא הכבוד, וכעובר הלומד תורה ממלאך במעי אימו. צריך רק להעמיק את המבט פנימה.
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
אחיי ורעיי, לחיים לחיים. מן הסתם שמעתם על הרבי מריבניץ זצ"ל, שחי בארצות הברית והתפרסם כקדוש
אחי, אפשר שאלה? כמה ה' גדול? וואי, נפלתי עליך? לא נורא, תענה בכל זאת. * ה'
שלום חברים, רציתי להתוועד איתכם הפעם על אחד המשלים הקצרים של רבי נחמן ושמו "העני והיהלום",