השטחיות שולטת בדורנו. אנשים נוטים להיתפס למשמעות המילולית של סיסמה ובהתאם לכך מתלהבים או מסתייגים ממנה, מבלי להתייחס לתוכנה הפנימי. הרבי התבטא על כך: "חושבים על המילים ולא חושבים על העניין". לדוגמה, קיימת באירופה כנופיית פשע המכונה בשם "הפנתרים הוורודים". חוקרים נדרשו להסביר את התופעה שבני נוער אוהבים לחקות את מעשי השוד המתוחכמים של כנופיה זו. מסקנתם הייתה שהשם הנחמד שהוצמד להם ("הוורודים") סייע לכך רבות, כי בגינו הם לא נתפסו בלב האנשים כמופקעים מן החברה.
ביהדות מכונה עבודת ה' בשם "קבלת עול תורה ומצוות" (ברכות יג, א). המילה "עול" יוצרת במבט שטחי תחושה של הגבלה במובן שלילי. למען האמת, החיים בעולם הזה בכלל דורשים הגבלה. אנשים מוצלחים הם אלו שממקדים את עצמם ומתמקצעים בתחום מסויים. המושג "עול" ו"הגבלה" אינו שלילי, אבל הוא עלול להיתפס ככזה אצל מי שמתבונן ברדידות (מורה לדור נבוך ח"א עמ' 58).
החירות המושלמת ביותר לה יכול לזכות האדם בתוך עולם ההגבלות שלנו, היא בחיבור המסגרת המוגבלת שלו עם האינסוף האלוקי, ואזי הוא הופך ל"מוגבל בלתי מוגבל". חירות זו מתרחשת בכל פעולה של מצוה (מלשון צוותא וחיבור), כי על ידה מתקשר המקיים המוגבל עם המצַוֶה האינסופי. חירות אנושית, קסומה ככל שתיראה, אינה אלא יציאה מהגבלה אחת להגבלה אחרת. על ידי התורה והמצוות משתחרר האדם מהסורג ובריח של ה"מתחשק לי", ומתחבר אל הא־ל האינסופי. זוהי החירות הגדולה ביותר שאליה יכולים לשאוף ולהגיע עלי אדמות.
אקדים בשאלה: מה יותר מבטא חירות: אכילת מצה בהסיבה כשכל הפירורים נופלים עליך, או דוקא פסל החירות, הפסל המפואר שקידם את פניהם של אוניות המהגרים שהגיעו לארץ האפשרויות הבלתי־מוגבלות?
לא נעים לומר, אבל נראה שפסל החירות מנצח, ושהגויים ממש שדרגו את רעיון החירות. מייסדי ארצות הברית אפילו הכינו פעמון, עליו חרוט פסוק מחומש ויקרא: ״וקראתם דרור בארץ״ כדי לצלצל ולהדהד את רעיון החירות בעולם.
אבל במבט עמוק יותר, ניכר עד כמה חירות אמיתית אינה פסל או פעמון.
חירות זה מסע פנימי. מסע אישי של כל אחד מהמצרים שלו, בדרך להר סיני ולארץ המובטחת. חירות מכבלי ההרגלים הרעים ותהומות הדיכאון, התאוות והכבוד. כדי להצליח במסע הזה, צריך הרבה אמונה, אמונה בקדוש ברוך הוא שמלווה אותי ודואג לי, אמונה בעצמי שאני באמת יכול, כי רק כך יש אפשרות להתמודד עם הקשיים שבדרך ולצלוח אותם בשמחה (רבי נחמן לימד אותנו שהשמחה באה מעולם החירות). קשה ליחצן כזו חירות, זה בהחלט לא פוטוגני, אבל רק עם שזוכה לנגיעות ולנצנוצים של חירות שכזו, יכול להותיר בהיסטוריה חותם אמיתי של נצח.
כמה סמלי, שפעמון החירות האמריקאי - מעולם לא צלצל. הוא נסדק. גם פסל החירות הפך לאתר תיירות ריק מתוכן. אבל מיליוני יהודים בכל שנה אוכלים מצה בשמחה, ויוצאים למסע החירות האישי שלהם.
בבסיס היהדות, והאנושות כולה, מצויה זכותו של אדם להיות חופשי ולא להשתעבד לזולתו: "לפיכך נברא אדם יחידי... שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך" (סנהדרין פ"ד מ"ה). ההתגלות של ה' במעמד הר סיני הייתה בהצהרה על ביטול השעבוד שלנו: "אנכי ה' א־להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב), והחוקים שבאו בפרשת משפטים, מבטלים את העבדות בצורתה הנוראה, ואת שלילת חירותו של אדם אחד על ידי זולתו.
החירות האנושית לא באה לידי ביטוי רק בשלילת השעבוד, אלא גם בזכות הבחירה החופשית. האדם הראשון נצטווה שלא לאכול מפרי העץ אשר בתוך הגן, אך הוא בבחירתו בחר לאכול ממנו. כל ציוויי התורה נקראים בלשון הזוהר "עיטין" – עצות, ואין בהם משום שלילת החופש, "החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים" (דברים ל, יט), ולפיכך "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו" (רמב"ם הלכות תשובה ה, א).
היהדות, אם כן, מתבססת על החירות, ויחד עם זאת – הרי היא גדולה ממנה! לא רק לחיות בלי שעבוד אנו יכולים, אלא שבבחירתנו החופשית יכולים אנו להשתעבד לנותן התורה. ואדרבה, בן חורין אמיתי הוא דווקא מי שמכיר באמת הזו, "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות פ"ו מ"ב).
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
אמירת ״כל נדרי״ בבית הכנסת בעיירה לובביץ' הסתיימה. הקהל, שעטוף בטליתות ולבוש לבן, משתתק וממתין. והחזן,
אָנָּא ה' אֱ־לֹהֵינוּ וֵא־לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתֵנוּ, שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ עַזֵּי פָּנִים וּקְשֵׁי
"ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום, ובו תינשא מלכותך"… מלך מלכי המלכים יושב על
היום נעשה משהו קצת אחר. משאירים את השכל בצד, עובדים רק עם תחושות. * משחק האסוציאציות: