"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז, א).
דבריו הנוקבים של המדרש מתייחסים בוודאי לקלקול מוסרי, אך כמה הולם לדרוש אותם בהקשר הסביבתי שבו אנו חיים, כמתייחסים לנזקים האקולוגיים החמורים שאנו גורמים לעולמו של הקדוש ברוך הוא: זיהום מקורות האוויר והמים, כריתת יערות הגשם, הכחדה יום־יומית של מינים רבים של צמחים ובעלי חיים ועוד.
אף שהבעיות הללו הן מעיקרן מודרניות, בעקבות התיעוש, אנו מוצאים כבר במקרא מצוות שיש להן טעם אקולוגי, כגון איסור כריתת עצי פרי ומצוות שמיטת הקרקעות בשנה השביעית, כדי שהקרקע תוכל לחדש את כוחותיה (כפי שהסביר הרמב"ם). חז"ל הרחיבו את האיסור המקראי להשחית עצי פרי לשיטה אקולוגית שלמה – "בל תשחית". בנוסף קבעו שיש להרחיק תעשיות מזהמות ושיש למנוע את זיהום מקורות המים.
בעולם המתועש שבו אנו חיים נוצר הכרח דחוף להתחשב בסביבה, אם חפצי חיים אנחנו ואיננו רוצים לכרות את הענף שעליו אנו יושבים. מכאן, יש בעיניי הכרח לאימוץ תפיסה דתית של אקולוגיה תאוצנטרית (המעמידה את הא־ל במרכז), המחייבת לשמור על בריאתו של הקדוש ברוך הוא הטובה עד מאוד, מתוך הבנה שאם נקלקל, אין מי שיתקן אחרינו.