בראשונים ישנן שתי גישות בעניין. מהגמרא במסכת ראש השנה (טז) משמע שנידונים על החיים עצמם, מי יחיה ומי חלילה לא.
הריטב"א בחידושיו על הגמרא מרחיב את היריעה ואומר שלא נידונים רק על עצם החיים אלא על כל הצרכים הגשמיים להם אדם זקוק בחייו, וזה לשונו: "ודינו של ראש השנה הוא בעניני העולם הזה בכל מה שראוי לבא באותה שנה בכלל או בפרט כפי מעשיהם מחיים טובים ושאר הנאות הגופניות או ממיתה וחיי צער או מיסורים וכיוצא בהן, ואין דנין בו מן הראוי לנפש בעולם הנשמות שאין גוזרין אלא דין שראוי ליגמר לאלתר. וזהו שאמרו בתקיעתא דבי רב 'ועל המדינות בו יאמר' וכו' לא הזכיר בכלל זה הדין אלא עניני העולם הזה, וכן הזכיר ר' יוחנן ג' ספרים נפתחים בראש השנה וכו', ולא הזכיר כלל גן עדן וגיהנום כמו שהזכירו בברייתא, אלא חיים ומיתה שהם כלל לכל הטובות והרעות בעולם הזה, ויום המיתה הוא דין הנפש שדנין אותה כפי הראוי לה לבא לגן עדן או לגיהנום ובאיזה מדרגה מהם".
אך יש ראשונים שמבארים שכל הדין הוא על חייו הרוחניים של האדם. כך מובא בתוספות וכך גם בתוספות רי"ד ועוד, והוא אשר אנו מתפללים "למענך אלוקים חיים", שכל בקשתנו היא למען החיים הרוחניים – למענך.
כך או כך, יכול האדם ביום הדין מחד גיסא להרגיש אימה גדולה על יום בו הוא ניצב לפני שופט כל הארץ ואיך יחרץ גורלו, אך בה בעת יש לו להיות בשמחה גדולה שכן רצון לתשובה ולמהפך אמיתי יכולים להפוך את דינו לפי מדרגתו בשעת הדין.
כך ביאר רש"י (ראש השנה שם) על הגמרא האומרת שאין דנין את האדם אלא לפי מעשיו באותה שעה: "של אותה שעה - ואפילו הוא עתיד להרשיע לאחר זמן".
ייתן לנו ה' כוחות לעשות מהפך מלמטה וכך ליצור מהפך בדין למעלה, לחיים טובים – רוחניים וגשמיים.
בני האדם נידונים בראש השנה על מעשיהם במשך השנה כולה. שלושה ספרים נפתחים בראש השנה, ורק הצדיקים הגמורים נחתמים לחיים מיד, ומי שאיננו צדיק גמור הרי הוא תלוי ועומד עד יום הכיפורים, שבו ייחתם גזר דינו (ראש השנה טז).
עם זאת, בזוהר הקדוש (ג, רלא) מצאנו, ששני הימים של ראש השנה מתחלקים ל"דינא קשיא" ו"דינא רפיא". כלומר, היום הראשון הוא יום דין קשה, ואילו היום השני הוא יום דין רפוי. ביום הראשון של ראש השנה העולם נידון, ובני האדם עוברים כמו חיילים לפני בורא העולם, וה' מחליט אם אנו עומדים בתכלית שהוא קבע לעצמו – האם שווה להחיות את העולם שנה נוספת? האם העולם עומד בציפיותיו, האם אנו עומדים לפני הקדוש ברוך הוא ומכירים בזה שאנו ברואים שלו? האם התאווה הבסיסית ש"נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים" (ראה תניא פרק לו בהרחבה) יכולה להתקיים בעולם הזה?
ביום השני של ראש השנה מגיע "דינא רפיא" - לאחר שה' מחליט לקיים את העולם, נשאלת השאלה מה המקום שלנו בתוכו ואיך יהיו החיים שלנו. כמו שנאמר בפיוט 'ונתנה תוקף': "כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו".
מהו המקום של כל אחד בתוך עולם נעלם? ישנם כשבעה מיליארד בני אדם בעולם, ומה מקומו של המתפלל בתוכם? כיצד ייראו החיים שלנו, וכמה נשפיע על עצמנו ועל הזולת.
זהו גם יום של המלכה, יום שבו מלך העולם נכנס לארמונו. ויחד עם הדין אנו ממליכים אותו יתברך, ויש שמחה גדולה ביום הדין הזה. כך אומרים נחמיה ועזרא לכל העם בראש השנה: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ; וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם".
יום הדין
אנו מתקרבים ליום הדין הגדול והנורא. הרגש הטבעי ביותר הוא להיות חרד ודואג מפני כל מיני מעשים, שהיינו שמחים לו לא נעשו.
יש באמת הזו משהו שמחשיך מאוד את הנפש. סוג קשר שמכווץ ומצמצם את האדם שלעולם לא ירגיש זך מספיק להיות רצוי לפני ה' ולהימלט מכל עונש.
המחדש בטובו
אם נתבונן פנימה, קיים צד של גאווה במחשבה שהחיים שלי קיימים ויציבים, וכאילו הקדוש ברוך הוא ודינו מאיימים עליהם. אנו לוקחים כמובן מאליו את חיינו ואת כל השפע הטוב הסובב אותנו, כאותו נתמך, המקבל כמובן מאליו את הקצבה החודשית שמופיעה לו בחשבון הבנק מעמותת החסד. קצבה שנתית זו איננה מובנת מאליה, בכל שנה ושנה מחדש מגייסת האגודה תקציבים חדשים ומחליטה שוב לחלקם לפי שיקול דעתה.
החיים הטובים אינם "שלנו". הקדוש ברוך הוא בטובו, בכל שנה ושנה "מחיה את כולם", ואנו מגיעים אל סוף השנה עם מנת חיים וברכה שיתרתם הלכה ואזלה, עד שאנו מגיעים אל ראש השנה לבקש חיים חדשים ממלך רב חסד.
ואתם הדבקים בה'
יתר על כן, הקדוש ברוך הוא לא רק "מחלק חיים", אלא אורו הוא המזון והמחייה של הדבקים בו. ככל שאור ה' שורה על האדם, כך האדם מקבל חיים ומבורך: "ואתם הדבקים בה' א־להיכם" – ממילא "חיים כולכם היום".
תנו עוז לא־להים
כדי שאור ה' יתפשט על הדבקים בו, צריך שמלכות ה' תתמלא מאורו האינסופי. "התעוררות מלכותו" מושפעת מהשתוקקותנו אליה ודבקותנו בה. ככל שהעגל רוצה לינוק, כך מתרבה החלב בפרה הרוצה להניק. ככל שנמליך אותו, נגדלו ונשמחו – כך תתגדל מלכותו וכביכול יכולתו להשפיע מאוצרותיו.
לה' אני
כאשר הקדוש ברוך הוא עולה למלוך, כל פמלייתו מתעלה עמו. מטבע הדברים, המתעסקים בהמלכתו מתמנים לשריו ועבדיו. "החתימה לחיים" נעשית כממילא, כי מי שנהיה כלי לגילוי אור ה', ממילא מתעלה בהתעלות השכינה. על כן עיקר התשובה היא ההפנמה שאנו שייכים למחנה השכינה – לה' אני והוא מלכי.
שפרו מעשיכם
אמנם היכולת לאמוד את הלב קשורה בביטוי מעשי, כמו בכל קשר אמיתי. הרגשות הלב לפעמים עלולות להיות אשליה, והמדד לאמתיותן, ואף הפנמת הדברים, הן כשההרגש מתבטא במעשים. ולכן ישנה חשיבות גדולה גם לתיקון המעשים ביסודיות.
חדוות ה' היא מעוזכם
עיקר ענין ראש השנה הוא הרמת מלכות ה', ועיקר קבלת השפע תלויה בהתחברות שלנו למלכותו, לכן כיוון העבודה ביום הזה צריך להיות להמליך את ה' בשמחה. "אל תעצבו" מחמת החטאים, כי כעת העבודה היא "חדוות ה'", ועבודה זו "היא מעוזכם" להיחתם לחיים ולשלום באור פני ה'!
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
ישבתי באוהל המנחמים של החייל ידידיה בלוך הי"ד, וחשבתי: זו האמת. אחותו תיארה את מעגלי החיבוק
"מבחינתי, כששמעתי שמחבלים פשטו על מוצב סופה, זה היה כמו לשמוע שהמחבלים נמצאים אצלי בסלון של
לחיות, לנשום את תמצית החיים, להיות מוכן למות. * "שומע אבי? יש כאן יופי של סברא
