השעה שש בירושלים, אני יושבת בחוץ לכתוב לך מכתב, סבתא אדל.

לפני כמה ימים סיימתי לקרוא את הספר שלך, או יותר נכון את אוסף הדפים, אסופת זיכרונותייך הכתובים בכתב מכונת כתיבה.

ביקשתי מאמא שתחפש אותו, שאוכל לקרוא את סיפור חייך ששמעתי לפרקים, כואבת שלא זכיתי לשאול אותך את כל השאלות שרצות לי בראש ובלב.

הייתי קטנה מדי מכדי להבין את גודל האישה שניצבת מולי, בפשטות מלכותית עם מעיל פרווה שנדמה שעלה איתך מארצות הקור של ילדותך.

הייתי קטנה מדי וחשתי מעט ריחוק, אולי הפחידה אותי הזקנה.

אם רק הייתי יודעת, הייתי קמה מלוא קומתי הקטנה כל פעם שהיית עוברת מולי, לכבד את גבורתך, לרפד את ליבך בנחת שרק מי שראה בנים לבניו יכול להכיר.

אם הייתי יודעת הייתי מבקשת שיכתבו עבורי את כל המתכונים שנחרטו לך בלב, ריח ילדות, ריח חיים אחרים.

אם רק הייתי יודעת הייתי מבקשת ממך אם את מסכימה ללוות אותי לבית הספר שיראו אותך כולם, הייתי מבקשת שתספרי את סיפורך לכל מי שליבו פתוח לשמוע, הייתי הולכת גאה, כי זכיתי, כי את סבתא שלי.

אם הייתי יודעת הייתי מבקשת ממך ברכות עד בלי די, שאצליח בלימודים, שאזכה לבריאות, שיהיה לי חתן טוב, ילדים צדיקים.

אם הייתי יודעת הייתי מתייעצת איתך על החיים.

אני מדמיינת את עצמי של היום מנשקת אותך בחום, מציעה לך קפה, מנשקת את ידייך שעיטרו תכשיטים מדורות קודמים, תכשיטים שנאלצת למכור למחייתך בשנות הצללים.

הייתי מתיישבת למרגלותייך כמו שיושבים מול המדורה, ושואלת ושואלת, הייתי עוצמת עיניים והיינו נוסעות בדמיון להונגריה של ילדותך, לבית הורייך, לפרדסים המוריקים ולנהר הדנובה לפני ששפתו הוכתמה ממנעלים שהותירה בת נדיב בגלותה.

הייתי מתחממת בגחלתם של אביך וסבייך, תלמידי חכמים, הייתי מתברכת מהם בברכת כוהנים אמיתית, גאה שיש לי סבתא שהיא בת ונכדת כהנים משני הצדדים.

הייתי מנשקת את ידיהם הקדושות, מבקשת צידה לדרך, ומברכת אותם גם, בברכה שאין לה מילים, מבטיחה שייוותר להם זרע קודש, בירושלים.

הייתי שואלת על גדולי החסידות, צדיקי עולם, אולי היינו הולכים להתברך מפיהם, מצלמים תמונות בשחור לבן, וכותבים תאריך זיכרון בעט נובע כחול.

הייתי משננת את שמות כל המשפחה, וכותבת להם ספר זיכרון, שם לעד.

היינו חוזרות מיד אל הבית החם מבלי להיפרד, משאירות את הזיכרון החי בראש ובלב.

אז הייתי פותחת ספר תהילים במזמור לתודה מבקשת שתספרי עוד פעם, סבתא, את הנס שקרה, כשהיית ברכבת בצרפת, בלי תעודות, והגסטפו עלו לביקורת, איך אספת לחיקך את ילדך הקטן וביקשת מהלב שלא יסגיר את הפחד.

איך הגבר הזר שעמד שם ליד הבין במבט, התקרב אלייך והושיט למבקר תעודה כשהוא מציג אותך ואת בנך, כבתו ונכדו הנוסעים לדרך חדשה.

היינו מודות בדמעות על הנס, עם מעט החמצה שלא זכית לומר לו תודה, אולי הוא ידע כמה דורות הוא מציל, אולי זו זכות אברהם אבינו אב המון גויים.

אולי בזכות משפחתך זרע קודש, כהנים.

היית מספרת גם על הפעם הזאת שלא יכולת כבר לשאת את הגעגועים לבעלך שנלקח, את קשיי המלחמה, הפעם שנכנסת לשבת על ספסל בגינה בין בריחה לבריחה, וכשישבה לידך אישה עם עיניים טובות, פתחת בפניה את לבך, סיפרת את הכל, שאת יהודייה לבד עם ילד קטן, שנמאס לך לברוח, שקשה לך מדי, היית מספרת איך רק אחרי שפתחת בפניה את ליבך גילית כמה זה מסוכן לספר לאישה זרה בגינה, את מה שהסתרת מכולם.

איך השלמת עם מה שנעשה, וכאשר אבדת אבדת.

איך אחרי כמה ימים קיבלת הזמנה מהמושל, איך הלכת בפחד, משלימה עם הגזירה, יהודייה הונגרית בורחת בארץ זרה.

איך הוא קיבל פנייך בכבוד ורשם לך תעודות רשמיות של אישה צרפתיה, שיקלו צעדייך, שלא תצטרכי לברוח יותר.

איך חשבת שזה בטח האדם שהציל אותך אז ברכבת, איך רק כעבור זמן, גילית שזו בעצם האישה עם העיניים הטובות מהגינה הפרטית שנכנסת אליה בהשגחה, איך היא אשתו של המושל, העניקה לך דרך צלחה.

היית מספרת לי על מסעותייך לארץ ישראל אחרי המלחמה, לפגוש את אחיך האחרון שנותר, שארית הפליטה, היית מספרת לי על קבר הרמב"ם, על ימית ועל הכנסת שעוד הייתה בבנייה, על הגעגועים לארץ הזאת שהרגשת כל כך חלק ממנה.

היית מספרת לי על הבית החדש שהקמת עם סבא שלמה, ניצול המחנות ששכל את אשתו ובנותיו, היית מספרת כמה רחמים היה לך לניצול שריפת הקודש ממחנה בוכנוולד.

היית מספרת על שלשת הילדים שנולדו לך איתו, בדמייך חיית.

ואני הייתי מספרת לך על הילדים שנולדו לי, מספרת שהתחתנתי עם אברך, תורה מחזרת אחר בית ילדותך.

הייתי מספרת לך שאני גרה בירושלים, שיש לי ילדים בלונדינים כמוך עם עיניים בצבע שמיים.

הייתי מספרת לך על מה שעברנו לפני קצת יותר משנה, עת שוב הוקעה כף ירך יעקב.

הייתי מספרת לך שאומנם נקטע איבר אך למדנו מדורך להמשיך ללכת בלי קביים, זקופי קומה.

הייתי מספרת לך כמה התקדמנו, איך המובן מאליו בדורך, יהודים רדופים בארץ הנכר, נחשב בימינו לדבר הכי לא מובן שאפשר.

הייתי מספרת לך שאנחנו בדור גאולה, שחיילים במדי זית עם פאץ' של משיח שומרים על ירושלים.

הייתי מנסה לתאר לך מה הרגשתי כשקראתי את זיכרונות ילדותך, זיכרון חייך, "צללים ואורות".

איך ניסיתי לחקור על בית ילדותך, איך חיפשתי את השיר ששרו בביתך בליל שימורים, השיר שחותם את ספרך, שחיבר האדמו"ר על ישראל המשולים לציפור, שרגליה צהובות וכנפיה בצבע תכלת השמיים, שתשוב לקינה כשייבנה בית הבחירה.

הייתי מספרת שאני יושבת במרפסת בירושלים וכותבת לך מכתב, לספר עלייך, סבתא אדל, יהודייה מהונגריה, שניצלה בניסים, שעמדה בגבורה, אישה שעבדה כל חייה ואספה פרוטה לפרוטה לקנות קבר בהר הזיתים, הכי קרוב לבית המקדש בירושלים.

מקווה שתסלחי לי סבתא, ששאלתי את שם ספרך למכתב שכתבתי עבורך, לא שיניתי את הסדר אך את תביני יותר מכולם, שכמוך בחרתי להתחיל בגנות ולסיים בשבח, להתחיל בצל ולסיים באור גדול, בדיוק כמו בספרך, בדיוק כמו שבחרת לספר את סיפורך.

אוהבת ומעריכה עד אין קץ

נכדתך, חנה