למצוות צדקה שני פנים, שלכאורה סותרים זה את זה: מצד אחד, יש מצווה לתת מינימום של שלישית השקל בשנה, וזה מחייב כל אדם, אפילו עני. מצד שני, כאשר יש עניים, וזו המציאות היום, צריכים לתת לא מעשר מהנכסים אלא חומש - עשרים אחוז. החובה לתת מחצית השקל בכל שנה, עליה נקרא בשבת זו, איננה קשורה לצדקה לעניים אלא לעבודת המקדש והקרבנות.
הייחודיות במצוות הצדקה מאופיינת בכך שבאמצעותה אדם יכול להשפיע על גורלו של מישהו אחר. היא כל כך עמוקה, שאיננו מבינים באמת איזו מתנה נתן לנו הקדוש ברוך הוא. כסף, מסביר בעל התניא, הוא מלשון כיסופים. בתוך ממונו של אדם נמצאים לא רק הכיסופים שלו, אלא – תמצית נשמתו וחייו. שהרי כדי להרוויח את כספו, אדם רץ ומתרוצץ, לא נח לרגע, לפעמים חוצה יבשות וימים, הכל כדי להרוויח כמה פרוטות. וכשהוא נותן פרוטות אלה לצדקה, הוא אינו נותן משהו חיצוני לו אלא דבר שבו מושקעים כל חייו! אין לנו עוד מצוות רבות בהן האדם נותן את כולו לאחר. לא בכדי נקרא הכסף בתורה בלשון "דמים". כשאנו נותנים צדקה, אנו נותנים חיים, "כי הדם הוא הנפש".
ביטוי נפלא לאחדות ולאחריות ההדדית נמצא במחצית השקל – כל יהודי הוא רק חצי, הוא זקוק ליהודי אחר שישלים את החצי השני, ולכן הוא מסייע לנו "לכפר על נפשותיכם". אבל כשאנו במצב בו יש הרבה עניים, לא מספיק לצאת ידי חובה במינימום. כידוע, היו מחלוקות רבות בין החסידים למתנגדים, אבל בעניין זה של הצורך לתת 20 אחוז (!) כאשר קיימים עניים - אין מחלוקת. כך פסקו הגר"א, והרב בעל התניא, וכך הכריע למעשה ה"חפץ חיים". חוסן של חברה נעוץ בדאגה ובאחריות של החזקים לחלשים.
בעולם הזה אנו נוהגים למדוד אנשים לפי כמות הכסף שיש להם בבנק, בעיתונים הכלכליים יכתבו על פלוני כמה הוא "שווה". אך המדידה האמיתית היא לפי כמה האדם נותן ומשפיע לאחרים. כשמבינים וחיים לעומק את מעלת הצדקה, מבינים גם מדוע היו חכמינו צריכים להגבילה ולצוות אותנו: "המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש!".
ומפני מה לא מברכים לפני מתן צדקה "אשר קידשנו במצוותיו ... על מצוות צדקה?". מסביר ר' ישראל מסלנט: בא יהודי, מבקש צדקה, ואתה נותן לו רק כי זו מצווה? וכי אינך חש את כאבו, אינך ער למצוקתו, ואילולי מצוות ה' לא היית נותן לו? אטימות כזו תגרום פחיתות במצווה. כי צדקה צריך לתת כמה שאפשר – ומתוך אהבה.