כנגד ארבעה בנים, ועוד אחד
הבן החכם- "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה"
// צופיה טולדנו

הבן החכם הוא הבן עם הרייטינג הכי מוצלח.

כשהייתי ילדה תמיד רציתי שיפול בחלקי להקריא את שאלותיו הנבונות בסבב קריאת ההגדה המשפחתי.

עברו כמה שנים מאז, והיום אני מתבוננת על ארבעת הבנים בצורה מורכבת יותר.

אני מבינה שבכולנו יש בחינה של כל אחד מהבנים, והם אינם מייצגים אלא קצוות שונות של מפגש עם המציאות.

הבן החכם משתמש בדעת, בהיגיון, בהבנה.

השכל הינו הערוץ דרכו הוא פוגש את המציאות.

הוא יודע לשאול, לרדת לפרטים, לנתח ולהסביר.

יש לו תשובות מנומקות ועולם ערכים עשיר.

הוא יודע מה נכון, מה צריך, ואיך הכי כדאי לפעול, הכול נראה בסדר אתו, הכול נראה ממש בסדר אתו.

אבל מה קורה לו שם, לחכם הזה, במפגש עם החיים?

הוא עלול להיתקע.

למעשה הוא הבן שהכי מועד להיתקע.

הוא זה אשר עלול לחשוב על החיים במקום לחיות אותם.

הוא זה אשר עלול להישאר מנותק, מרוחק ולא מחובר רגשית.

הערוץ של ההיגיון שמשמש אותו לא רע בלימודיו, בניתוח מצבים, או בהתנצחויות לאורך הדרך, הופך לרועץ בבואו לחיות את החיים כפי שהם. הוא עלול ליפול לעשיה טכנית גם ללא חיבור פנימי. ללא חיבור ללב.

והיכן הבעיה?

כשהבן החכם פועל מהרובד השכלי בלבד – העשייה שלו עלולה להיות כזו שלא פוגשת את הדבר בעומקו. הוא יהיה עסוק בפרטים ובנראות, במקום בחיבור ונוכחות. הוא למעשה מפספס את המהות מבלי שאיש יודע, מבלי שהוא עצמו שם לב (תרתי משמע). כשאין חיבור ללב, למקור החיות ולמהות שמתוכה נגזרים הפרטים - הפרטים הופכים עקרים ונוקשים, שוחקים ומעיקים, ומכאן הדרך להיות הבן הרשע לא רחוקה כל כך.

כאשר הבן החכם שואל אותנו שאלות, אנחנו צריכים לשמוע בעצם היכן הוא נתקע. מה הפריע לזרימת החיים הטבעית שלו לנוע במרוצתה? הלא מי כמוהו טוב במתן תשובות, ושאלתו לא מספרת לנו כי אם את המקומות בהם הוא זקוק שנחזיר אותו לטבע, לחיות הקיימת בו, למהות שנשכחה ממנו בתוך ים הפרטים.

התפקיד שלנו בעבודה עם החכם, זה לפתוח לו עוד ערוצים של חיבור למציאות, להפגיש אותו עם החוויה, לחבר אותו לאיך זה מרגיש כשהדבר עובר דרכו. יותר משהוא זקוק להסברים ודיוקים, הוא זקוק שנזכיר לו חוויות מעצבות חיים, כאלה שמתוכם הוא ימצא את התשובות בעצמו. כאשר אנחנו מפנים את תשומת ליבו לערוצים אלו, הוא יגלה לא פעם שהשאלה היא רק סיפור הכיסוי לחוויות ורגשות שחבויים בתוכו ומבקשים מקום, הוא יגלה שהאזורים הללו שהינם מעל הדעת ומתחתיה - מעצבים את השקפת עולמו ואת הלך רוחו הרבה יותר משחשב, ובהינתן להם מקום הכול שב למקומו. הוא בעצם נענה, על אף שלא קיבל תשובה לאף אחת משאלותיו (כפי שקורה לחכם בסיפור ההגדה).

בבואנו לעבוד עם הבן החכם נשים לב איך מסייעים לו להיהפך מחכם, לחכם לב. לזה שמבין שיש סיפור חיצוני, של מה צריך וכיצד (משכן), ויש סיפור פנימי, של חיבור לדבר (השראת שכינה). לזה שמבין שהלבוש החיצוני הוא רק כיסוי למהות. עם הכוונה נכונה הבן החכם יוכל לרתום את שכלו לעבודות המורכבות ביותר, "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה", ולהשתמש בכוח החכמה שלו לחיבור ועשיית טוב.

הבן הרשע - בן או רשע?
// דקלה יוספסברג, מנחה ויועצת בגישת שפר

 

"את יודעת שאני לא סובלת לרחוץ כלים!", זה היה משפט המחץ הקבוע של הבת שלי, מול הכיור העמוס של מוצאי שבת, כשכל הבית על גלגלים והררי הכלים עומדים ומצפים לישועה.

אחרי שהתאכזבתי וכעסתי ושתקתי שתיקה רועמת ושוב ביקשתי ועוד פעם הסברתי אבל הגברת (המפונקת? הכפויית טובה? החצופה? תמשיכו) עמדה על שלה, החלטתי לשנות כיוון.

**

"רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר?" כולנו מכירים את הבן הרשע מארבעת הבנים שמופיע לפרקים גם אצלנו. הוא מורד. הוא מתריס. הוא עושה מה שבא לו. אם נדע מה הסיפור שלו ובמה הוא בדיוק מרשיע, נוכל אולי לתת לו מענה.

"מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם - וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר" כל הבעיה של הבן הרשע זה שהוא בפוזה של 'אאוטסיידר'. הוא לא כפוף לכללים של עם ישראל, לחוקים של המשפחה, של בית הספר. הוא לא חלק. הוא לא שייך.

אבל רגע רגע. אם נסתכל על זה שוב נגלה שזה הפוך על הפוך. דווקא ככה הוא מקבל במה! הוא סופר שייך! אנחנו כועסים עליו. מפחדים ממנו. מאוכזבים ממנו. מענישים אותו. מרגישים אשמים. זה נקרא לא שייך? זה הכי שייך שיש! הוא מייצר אמנם קשר של מלחמה אבל - אקסטרא קשר!

מכירים את הנודניק של בית הכנסת? את השכן שמציק לכולם? את הילדה ההיא מהבית ספר שלא אהבנו? גם הם שייכים! גם הם חלק! אבל חלק שמפריע, שמנג'ס, שמתריס. זו ה"תרומה" הלא מודעת שלהם לקבוצה. 'כשמתעצבנים עלי - אני שייך'. הם מוכנים לשלם מחיר יקר על החיבור המוטעה הזה.

אז אם קשר של מלחמה זה הסיפור של הבן הרשע, מה עושים איתו?

"וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו". יוצאים מהמלחמה ומאפשרים לו קשר חדש. יכול להיות שהוא ימשיך לנופף בסדין האדום – אבל אנחנו נפסיק לרוץ אחריו לתוך האש ו'לעבוד אצלו'. נפסיק לתת להתרסה, לחוצפה ולמרדנות במה!

אם הוא ירים את הכפפה ויתחיל להתיישר ולהיות חלק מהכלל - זה לא תלוי בנו, אבל כל עוד נכנסנו איתו, בפה ובלב, לקרב - שיתפנו עם זה פעולה וסביר להניח שאנחנו רק מוסיפים דלק למדורה.

אם אנחנו יודעים בבירור שהוא לא באמת רשע אלא רק יצר, לא תמיד במודע, חיבור ושייכות, כבר נתייחס אליו אחרת לגמרי. לא כל כך מהר נעניש או נכעס, וגם לא נרגיש אשמים או נפחד ונתאכזב. מה יקרה בצד השני? הוא יבין שהרשע כבר לא עובד לו, וינסה לחזור להיות בן. יכול להיות שאז הוא יבחר להיות חלק מהכלל בצורה הטבעית. בדרך הטובה והחיובית.

**

אז מה עשיתי עם ערמות הכלים של מוצאי שבת?

החלטתי לא לתת במה לילדה שמתחצפת או מתפנקת. לא להתאכזב ולא לכעוס. לא לנאום וגם לא להתחנן. הרי במילא כל אלה לא עזרו לי, אלא לחזור לראות אותה כבת ולדעת שהילדה הזאת היא באמת חלק טוב, איכפתי וחיובי מהמשפחה.

לא יודעת אם תאמינו לי. באותו שבוע נכנסתי למטבח וראיתי אותה ליד הכיור! ומאז, זו התורנות הקבועה שלה, כפרה עליה!

הבן התם - אבא ואמא, מה קורה כאן?!
// מוריה מייסון

הקטע של ארבעת הבנים בא ללמד אותנו שעם כל ילד צריך לדבר ללב שלו, בדרך שלו. חנוך לנער על פי דרכו – לפי הדרך הפנימית שלו, ומצד שני – בתחילת דרכו, כי עם זה הוא ימשיך לחיים שלו.

בשביל זה, ההורה צריך לרדת להבנת הנפש לא רק של הילד, אלא גם שלו עצמו – כדי להצליח לענות מתוך מקום פנימי-עצמי ולא להשיב סתם כך תשובה לקונית. בסופו של דבר, ההגדה מספרת את אותו סיפור, וההורה צריך להביא את ה'טון' וה'מעבר', ה'צבע' של המילים בהתאם לכוחות הנפש של הילד.

אז בע"ה נבין קודם את הילד שלנו בתמימות שלו. הוא רואה אירוע, מעניין, 'שובר שגרה' אחרי כל ההכנות המרובות לחג, ורוצה להבין מה זאת? מה קורה כאן, אבא ואמא.

אם נדמיין ילד שמגיע לחתונה הומה, ושואל בתמימות? על מה החגיגה? ייתכן שההורים הנרגשים לא ממש יהיו בעלי סבלנות להסביר לו, ורק יזרקו כמה מילים כדי לסגור את הפינה.

גם בליל הסדר, אפשר להסתכל על הילדים המתוקים ששואלים שאלות שכבר נהיות מעיקות להורים – בחוויה של רצון לנפנף אותם ודי. 'נו באמת, הסיפור מוכר, מאז הגן חזרנו עליו מיליון פעם, מה החידוש הגדול...'.

אבל בליל הסדר, וזאת הזדמנות ללמוד מזה לכל השנה, אנחנו עונים לו בעומק, רואים את הילד שלנו עין בעין. מתפעלים מהפשטות שלו. מהרצון המדהים הזה, לדעת. להבין. לחוות. להיות מחובר, בפשטות ותמימות.

יש ילדים, שגם אם סיפרו להם, הם רוצים שוב. ואז שוב. מתי הם רוצים שוב באמת? כשזה היה כל כך מרגש ויפה, כשהם 'נכנסו' וחוו את הדברים. והעיניים שלהם צמאות. ואם נותנים להם שדר של טיפשים, או משעממים - מפסידים את הפתח שהם פתחו לנו אל הלב שלהם. ונשאר נתק.

ואיך עונים בפשטות? 'נכנסים לזה', בכל הכוח! חוזרים אחורה במנהרת הזמן, מאיפה הגענו, מה לבשנו, מה רצו לעשות לנו, ומה אכן עשו לנו – כמה זה כאב לנו, וציער אותנו. כמה סבלנו והנפש שלנו כבר זעקה לה', הרגשנו שאין בנו עוד כוחות! כבר כמעט חשבנו שה' שכח אותנו ודי. שאולי לנצח נישאר עבדים ואין לנו שום סיכוי?

ואיך ה' שמע את תפילתנו, וכמה הוא אוהב אותנו! והוא החליט לגאול אותנו, ושלח את משה. איך הוא עשה להם מידה כנגד מידה, והשתמש בכל כוחותיו ובכל שליטתו בטבע – כדי להראות למצרים מי זה עם ישראל! וכמה הוא דואג לו ועושה בשבילו הכל!

ליל הסדר, זה לילה של אמונה. לזכות להחדיר לילדים את האמונה, בפשטות ותמימות – הרי זו המתנה הגדולה ביותר שאפשר לתת לילד. אם ההורה זוכה לחוות אותה בתוכו, ומתוך פשטות האמונה הזאת לספר את כל סיפור יציאת מצרים, בהתלהבות ורגש, כאילו עכשיו הוא רואה את המצרי בא להכות אותו, כמו שהוא רואה את הברד מתעופף לידו, את המצרים עוד רגע 'קורעים' אותנו לגזרים ליד הים, ואיך שבסוף הים נבקע – הרי שהוא זכה להחדיר לילדיו אמונה לתוך העצמות, אמונה חיה, וזו המתנה הגדולה ביותר שאפשר לתת לילד! הלוואי ונזכה לנצל אותה!

הבן שאינו יודע לשאול - דע מה שתשאל
// מתניה ריגר, מרצה לחינוך מיוחד במכללות להכשרת מורים

בהגדה כתוב שהבן אינו יודע לשאול! לא כתוב שהוא לא רוצה לשאול!, אבחנה זו חשובה כפי שנראה בהמשך. מהו ההסבר שהוא אינו יודע לשאול? האם ישנה חשיבות לדעת לשאול?

בדרך כלל ביום יום מורים שואלים שאלות ומצפים לתשובות מהתלמידים, ויתעכבו על כך אם ילד לא ידע לענות נכון או לא יענה בכלל. אבקש להביא מבט אחר וחדשני: נא לשים לב מדוע ילדים לא שואלים שאלות?

מדוע ישנה חשיבות לשאול שאלות?

  • ילד שיודע לשאול - מצביע בכך על ערנות קוגניטיבית ורגשית, בכך הוא מגלה התנהגות סקרנית המפתחת את עולמו הקוגניטיבי, החברתי והרגשי.
  • ילד שיודע לשאול - גם לאחר שיקבל תשובות, ימשיך לשאול, להעמיק ובכך להבין יותר דברים לעומק על הסובב אותו ועל עצמו.
  • ילד שיודע לשאול - מראה על הבנה עמוקה יותר, לפעמים תשובות נאמרות כסוג של דקלום חוזר של החומר הנלמד.

שאילת שאלות: משמעותה ללמוד והתפתח - כפי שסיפר חתן פרס נובל איזידור רבי, שכשהיה חוזר מבית הספר אימא שלו לא הייתה שואלת אותו מה הוא למד, אלא אלו שאלות טובות הוא שאל בכיתה.

ושאינו יודע לשאול "את פתח לו" – אחריות המורים וההורים

הסיבה שילדים לא שואלים שאלות, היא כי לא לימדנו אותם מהי החשיבות של שאילת שאלות והתמקדנו בעיקר בנתינת תשובות. בנוסף, לא לימדנו אותם איך ומתי לשאול. בואו יחד ונהפוך את המשוואה וניתן "מקום של כבוד" איכותי וכמותי לשאלות ונלמד אותם בבית ובמערכת החינוך לשאול – "את פתח לו". זו אחריותנו לעשות זאת.

 

איך נעודד לשאול שאלות?

  • דוגמא אישית – ההורים והמורים ישאלו שאלות בבית ובשיעור בכל מיני נושאים ויסבירו עד כמה זה חשוב. את השאלות נשאל ללא תשובה מידית ואולי בכלל לא לענות, כך הילדים ילמדו לשאול שאלות.
  • משימה הפוכה - ניתן בשולחן שבת וחג או באמצע השבוע משימות לילדים - לכתוב מראש ולהציג שאלות על נושא שמעניין אותם בלי לענות...
  • שאלות מסדר גבוה – סוג השאלות שאנו שואלים צריך להיות באופן שהן מכוונות לחשיבה עמוקה בעלת ממדים שונים של חשיבה והבנה.
  • הקשבה – כשילד שואל שאלה - לא משנה איזו שאלה! - עלינו להיות קשובים באופן מלא. להקשיב ולא רק להאזין! ולהתייחס ברצינות לכל שאלה גם אם היא נראית לא חשובה במבט שלנו. (ישנם סיפורים מדהימים על כל גדולי ישראל בהקשר לזה)
  • אימון – כמו כל דבר בחיים, תרגול עוזר להפנמת המיומנות. במידה ונתרגל שאילת שאלות בכיתה/בבית בכל שבוע, מיומנות זאת תיושם ותופנם בחייהם של הילדים ומשלב מסוים הם כבר יעשו זאת באופן עצמאי ללא תיווך מצדנו.

 

נסיים בדברי הגמרא בסנהדרין צג ע"ב, המפרשת את הפסוק (שמואל-א טז יח) "...וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן...". ידע נגן - שיודע לשאול.

השאלות הם כמו ניגונים לנפש הילדים.

כמו שניגונים משפיעים לטובה על נפש התלמידים, כך גם מתודת השאלות תשפיע לטובה.

אהבת את המאמר? שתפו

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן